אוהד שקד-מנדלבוייםהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
החסידות מדגישה מספר נקודות בעבודת השם:
- כל אדם נדרש לעבוד על עצמו, כל אחד לפי האפשרויות שה' חנן אותו.
- עבדו את השם בשמחה – לחוש טעם טוב בעבודת ה'. להרגיש שעבודת ה' אינה עול ומשא אלא תענוג גדול שאין כדוגמתו. התעלות, לא ע"י סיגופים ותעניות אלא ע"י רוממות הרוח והשכל לרוממות הרוח אמר הבעש"ט אפשר להגיע רק ע"י התחזקות במידת השמחה, שכן מטבע השמחה, שמחה של מצווה כמובן לרומם את האדם. עקב גישה זו לעבודת ה' הרבו הבעש"ט ותלמידיו בתפילה מתוך שמחה והתלהבות. כל עבודת ה' התורה והמצוות נעשו מתוך שמחה ושירה להשי"ת.
- חיים עפ"י הקבלה – עניין הקבלה והלימוד בספר הזוהר במיוחד הוא יסוד חשוב בחסידות, כיסוד כללי לעבודת ה'. החסידים המסוגלים לפי מעלתם הרוחנית ללמד את פנימיות התורה ילמדו קבלה בהדרכת רבם ואלה שעדיין לא הגיעו לדרגת לימוד קבלה מקיימים בחייהם המעשיים מנהגים שונים שיסודם בקבלה, אפילו אם אין הם יודעים את הטעם למנהג. כל זאת בהדרכת הצדיק שהוא מנהיגם ללכת בדרכי ה'.
- הקשר אל האדמו"ר – דרכה של החסידות המכניסה את תורת הקבלה אל חיי המעשה, העלתה מחדש את הסכנה שתופעה בדומה לשבתאי צבי יאיימו שוב על שלמות העם. לשם כך יצרה החסידות את המסגרת של חסידים הקשורים לרבם ונתונים תחת השגחתו המוחלטת. האדמו"ר מכוון לא רק את דרכו של החסיד, אלא גם את קצב ההתקדמות של עלייתו. החסיד מתייעץ עם רבו בכל עניין, ומאמין לדבריו בכל לבו.
- הקשר בין איש לרעהו – החסידות מדגישה קשר זה, היא גם קרבה את הפשוטים והשפיעה עליהם לעלות כל אחד בדרגתו שלו. בית החסידים היה בית יוצר לחסידים בחוג מצומצם כזה של מקסימום ארבעים אנשים אין היחיד נאבד. כל סטייה של היחיד מעוררת את תשומת הלב ומטופלת ע"י החבורה כדי לקרב את הלבבות, הונהג ע"י החסידים ריבוי הסעודות בצוותא כגון סעודה שלישית, שכן אמרו חז"ל: גדולה לגימה שמקרבת את הלבבות. דבר זה גרם לאיחוד האנשים ולעזרתם ההדדית ברוחניות ובגשמיות.
- התפילה – החסידות מדגישה את עניין התפילה, התפילה העצמה וההכנה לתפילה. כל אדם, אפילו הפשוט, יכול להתקרב לבוראו ע"י תפילה מעומק לב: "רחמנא לבא בעי". אחת מהנהגות החסידות היא התפילה עם כוונות האר"י. כוונות האר"י נכתבו בהתאם לנוסח הרגיל אצלו, כלומר נוסח ספרד. מסיבה זו עבר הבעש"ט להתפלל בנוסח האר"י וכל החסידים למדו זאת ממנו. בחסידות התפילה ולימוד התורה משמשים כאמצעי למימוש אידיאל הדבקות להתקשרות עם האל באמצעות האותיות והמלים בהם מצויים ניצוצות אלוקיים. דרך זו מתאימה לאנשים במעלה רוחנית גבוהה, אולם לגבי האדם הפשוט מדגישה החסידות את חשיבותה של כוונת הלב[1] בתפילה שהיא המסייעת והיוצרת את הקשר עם האל. החסידות מודעת לכך שעבודת ה' באמצעות האותיות והתיבות של התורה והתפילה היא דרך המתאימה למעטים, לאנשים בעלי דרגה רוחנית גבוהה ולכן אומרת שהאיש הפשוט יכול לדבוק באל בזמן התפילה בכוונת הלב. היא לא מדרגת את עבודת ה' אלא קובעת שתפילה פשוטה הנאמרת מעומק הלב היא לא פחות טוב מתפילה מתבוננת ומתוחכמת. אדם פשוט העובד את ה' בלהט דתי, בכוונה רבה, יכול לעלות ברמתו הדתית על אדם מפורסם ואין דירוג האדם לפי הישגים רוחניים.
- השמחה – אם האדם מבין שהקב"ה נמצא בכל מקום ובכל דבר, אז הוא תמיד צריך להיות בשמחה שהכול מנוהל ע"י מלך מלכי המלכים, והרי הכול לטובה, כיוון שטבע הקב"ה כביכול נוגד אפשרות להרע לנתיניו. משל להסביר את השמחה הוא שכשם שאדם היה מאושר אם מלך בשר ודם היה מתארח בביתו, כך עליו להיות שמח ומאושר כשמלך מלכי המלכים, הקב"ה, מתארח בעולמו החומרי של האדם לכאורה.
החסידות מאמינה שכאשר יש שמחה, הרבה יותר קל לעבוד את ה', והעצבות היא גורם מפריע בעבודת הבורא[2] וכי הייאוש והדיכאון מסירים מהאדם את הרצון והאנרגיה להידבק בה'. יתרה מכך, החסידות מראה שיש קשר בין העצבות לחטא. יצר הרע מנסה לגרום לאדם להצטער צער רב על חטא שחטא והחסידות אומרת שהאדם אינו צריך להתחרט יותר מדי על עבירות שעשה ואל לו להיות דקדקן יתר על המידה בעשיית מצוות (דבר שגרם לביקורת כלפיה) שכן שני אלו גורמים לייאוש ולדיכאון, אך היא קוראת לו להתגבר על יצרו ולעבוד את ה' בשמחה שחשיבותה מרובה מהצער ומהחרטה.
החסידות חיפשה דרכים להילחם בעצבות ולעודד את השמחה. באמצעות סעודות משותפות בהן שרו ואכלו, שתו יין ורקדו, הגבירו את השמחה. עפ"י החסידות שמחה גשמית מובילה לשמחה רוחנית ומביאה לדבקות בה'. הנשמה, שהיא חלק אלוקי ממעלה, רוצה לשמוח ויש לשמח את הגוף במאכל, במשתה, בשירה ובריקודים. החסידות אינה מתעלמת מבעיות הקיום ומהעצב, אך מנסה לתת דרכים כדי לגבור עליו ולעבוד את ה' בשמחה. חשיבות השמחה בחסידות רבה כי באמצעות השמחה מגיע החסיד לדביקות באל, כי הנשמה שמחה כשהגוף שמח.
השמחה יוצרת תפיסת עולם אופטימית כי היא רואה בכל דבר רוחני וגשמי את השורש האלוקי. עבודת ה' בשמחה בחסידות מתבטאת בעבודת ה' בניגון, בשירה ובריקודים, ובאמצעות עקרון השמחה ועקרונותיה האחרים, ניסתה החסידות להתמודד עם הקשיים והמשברים של היהודים בפולין ונתנה פתרונות משלה למשברים אלו.
הפרקים הקודמים:
[1] ר' לוי יצחק מברידיצ'ב, מתלמידי המגיד ממזריץ' (תלמיד הבעש"ט ויורשו הרוחני), נכנס אל בית הכנסת בערב יום הכיפורים והתשעה ארוכות לפני התיבה, טרם התחיל את התפילה. הוא המתין דקה ועוד דקותיים, ועברו עשר ועשרים דקות. הקהל התלחשש ולא הבין מה גורם לעיכוב זה. בסיום התפילה כשנשאל מדוע התעכב, סיפר כי בקצה בית הכנסת ישב יהודי פשוט, חוטב עצים, שאינו יודע קרוא וכתוב. הוא פנה אל הקב"ה ואמר לו: 'אני הרי איני יודע קרוא וכתוב. אז אני אומר לך את כל האותיות, ואתה יודע הרי מה יהודי כמוני צריך ומבקש, אז תחבר את כל האותיות בשבילי למלים ולתחינות'. "ואני", כך אמר ר' לוי יצחק, "עמדתי והמתנתי שהקב"ה יסיים לחבר את צירופי האותיות למלים ולבקשות"
[2] וכבר כתב ר' נחמן מברסלב: "והעיקר להיות בשמחה"; "והעיקר לא לפחד כלל".