עץ חרוב או עץ חיים?

חוני המעגל, היה אחד מגדולי התנאים (חי במאה הראשונה לספירה). חוני היה ידוע בתור איש צדיק, שכוח רב לו בתפילותיו.

המשנה מספרת (תענית ג, ח), שבשנת בצורת אחת, נתבקש חוני להעתיר בתפילה לבורא עולם, שירחם על עמו ויוריד גשמים. כשראה חוני שתפילתו אינה נענית, הקיף עצמו במעגל, ונשבע שלא ייצא מתוכו עד שירדו גשמים. בעקבות מעשה זה, הוא זכה לתואר "המעגל".

בשורות הבאות, נראה יחדיו מעשה מרתק אודות חוני. מעשה זה מופיע בתלמוד (תענית כג), וכמו כל סיפורי התלמוד – כדאי ללמוד אותו ולזכות בתובנות לחיים.

חוני המעגל יצא לטייל בשדה, ובדרכו פגש באדם הנוטע עץ חרוב. שאל חוני את האיש: מתי להערכתך עץ החרוב יניב פירות? ענה האיש: בעוד שבעים שנה (דבריו אינם תואמים את המציאות של ימינו, בה עץ החרוב מניב פרי כעבור שש שנים מהנטיעה. מבארי התלמוד דנים בעניין). שאל חוני את האיש: האם בטוח אתה שתחיה עוד שבעים שנה כדי ליהנות מפרי עמלך? ענה האיש: כשאני נולדתי, מצאתי חרובים בעולם, כלומר, מישהו מהדורות הקודמים דאג לדורות שאחריו. אם כך, כשם שנטעו אבותיי לי, כך אני נוטע לבניי.

חוני התיישב לאכול, והוא נרדם למשך שבעים שנה. כשהתעורר משנתו הארוכה, ראה איש המלקט חרובים מאותו העץ. שאל אותו חוני: האם אתה הוא זה שנטע את העץ? ענה האיש: לא! אני נכדו של מי שנטע את העץ. מדבריו הבין חוני, שהוא ישן שבעים שנה. הביט חוני סביבו, והנה הוא ראה, שגם לחמורו נולדו וולדי וולדות במשך שבעים השנים בהן ישן. הלך חוני לביתו. אמרו לו: חוני המעגל כבר לא גר כאן, אולם נכדו גר כאן. אמר להם: אני חוני, ולא האמינו לו. הלך חוני לבית המדרש, והנה הוא  שמע שניים המשוחחים ביניהם ואומרים: אם חוני היה כאן היום, הוא היה פותר לנו את הסוגיה הסבוכה הזו. אמר להם: אני חוני, וגם הם לא האמינו לו ולא נהגו בו כבוד. ביקש חוני רחמי שמים, והוא נפטר מן העולם. עד כאן הסיפור.

לסיפור זה יש פתיח, וכך מופיע בו: "כל ימיו של אותו צדיק (חוני), היה מצטער על המקרא: "שיר המעלות, בשוב השם את שיבת ציון, היינו כחולמים" (תהילים קכו). פסוק זה, נכתב על תקופת גלות בבל, שארכה שבעים שנה. "אמר (חוני): וכי יש אדם מנמנם שבעים שנה בחלום?" האם יתכן ששבעים שנה יחלפו כחלום?

על מה נצטער חוני בפסוק זה?

המהרש"א מסביר (רבי שמואל אליעזר אידלש, מפרש התלמוד. 1555-1631), שחוני היה חי בתקופת בית שני, כשידוע לו שזמן הגלות בין בית ראשון לשני היה שבעים שנה. והנה הפסוק קורא לתקופה ארוכה זו "היינו כחולמים". דבר זה, עורר בליבו מחשבות נוגות ביחס לחייו של האדם. חיי האדם הם שבעים שנה ("יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה" – תהלים צ), והחיים הם כחלום יעוף. נצטער חוני, כמה מעט ניתן להשיג בחיינו, שהם כחלום עובר.

קולמוסים רבים נשתברו בין מבארי התלמוד לשם הבנת עומק מעשה זה. נתמקד בביאורו הנפלא של בעל ספר "עוללות אפרים" (חלק א, עמוד ו, מאמר יד).

סיפורו של חוני, הוא סיפור החיים של מרבית האנשים:

שבעים שנות התרדמה של חוני, הם משל לאנשים המבלים את מרבית שנות חייהם בתרדמה עמוקה. ישנם כאלו עם פעימות לב יציבות, עם מערכת עצבים תקינה לחלוטין, וחמשת חושיהם מעבירים מידע למוח באופן שוטף, אולם למרות זאת הם "ישנים" – הם לא עושים שום דבר רציני עם החיים שלהם.

חוני מתפלא – כיצד יתכן שאדם "ישן" שבעים שנה? הרי אדם חי פעם אחת – לא חבל לבזבז אותם בשינה? אין הכוונה כמובן לשינה פיזית, אלא לשינה בתור מושג מושאל – חיים רדודים, חיים של הישרדות, חיים המרוכזים באכילה, שתיה, שינה ותענוגות.

תוך כדי שחוני מהרהר בכך, הוא פגש איש הנוטע עץ חרובים. איש נוטע חרובים זהו משל למצב בו אדם משקיע את מרבית חייו בנכסים ובממון, בד בבד עם ידיעה ברורה שהוא לעולם לא ייהנה ממעשה ידיו, שהרי עץ החרוב מניב פירות רק כעבור שבעים שנה.

חוני מתפלא, כיצד יתכן שבני אדם מבלים את ימיהם בהבל וריק, ומשקיעים את מרבית מרצם בדבר שהם לעולם לא ייהנו ממנו.

התשובה שאותו אדם ענה לחוני, היא התשובה השגורה על לשונם של מרבית האנשים: כשם שהורי נטעו עבורי, כך אני נוטע לילדיי.

לתירוץ זה יש שני אספקטים: א. אני באמת לא דואג לעצמי, אלא בעיקר לילדיי. ב. אלה הם החיים. אני אוגר ממון כדי להוריש אותם לילדיי, כפי שהוריי הורישו לי. כלומר, כך חונכתי, כך הורגלתי – להשקיע את מרצי בעניינים של חומר, וכך מנהגו של עולם. זהו תירוץ של אנשים רדודים – ככה אני רגיל, ואיני רוצה להשתנות.

חוני מנסה לעורר את האדם ולומר לו: תשקיע את מתנת החיים בעיקר עבור עצמך, עבור עולמך הנצחי! תשקיע את מרבית חייך ברכישת קניינים רוחניים, שיישארו עמך לנצח גם אחרי מותך.

חשוב להדגיש, שאין בדברים אלו כדי למעט בערכה העצום של הדאגה לפרנסת דור ההמשך, או זלזול בערכים אותם אדם מקבל מהוריו. חלילה! אדם חייב לכבד את הוריו ולדאוג לילדיו, אולם מגמת האדם צריכה להיות בעיקר אודות עתידו הרוחני והנצחי. בדרך כלל, אדם קונה את עתידו הרוחני על ידי שהוא מכבד את הוריו ומשקיע בדור ההמשך, אולם פעמים האדם חייב לפתח חשיבה עצמאית ולצאת מהרגלים הכובלים אותו, ויוכיח זאת אברהם אבינו. אברהם עזב את בית הוריו – מחד ("לך לך מארצך… ומבית אביך"), וגירש את בנו ישמעאל – מאידך. היכולת לעשות צעדים שכאלו כשיש הכרח בדבר, היא זו שגרמה לאברהם להיות אברהם אבינו.

בפרשת "וזאת הברכה", אפיין משה את שבט לוי – השבט שהתעסק בעיקר בתוכן רוחני – וכך אמר עליהם: "הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו, וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר, וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע. כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ (דברים לג, ט). שבט לוי זכה להגיע לדרגות רוחניות, דווקא בגלל שהייתה לו היכולת לחיות על פי האמת של עצמו, בלי לתרץ תירוצים כמו – "ככה נולדתי", "ככה חינכו אותי", "אני דואג לדור ההמשך" וכדומה. שבט לוי הגיע לאן שהוא הגיע, דווקא בגלל שהוא השכיל להתרכז במשמעות חייו האישית, שבין היתר כוללת את מצוות כיבוד הורים ואת הדאגה לדור העתיד.

דם דוד המלך אומר בתהלים: "שִׁמְעִי בַת וּרְאִי, וְהַטִּי אָזְנֵךְ, וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ, וְיִתְאָיו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ" (תהלים מה). לפעמים אדם צריך "לחשב מסלול מחדש" ולהתנער מכל ההרגלים, כדי שהמלך יתאווה ליופיו.

אדם מסוגל לבלות את מרבית חייו בחלום, וכשהוא מתעורר, הוא מבין שהוא בעצם חי את חייו בדמיונות שווא, בטעות, וברדיפה אחרי הבל ורעות רוח.

בפני כל אדם עומדים שני סוגי בניינים: בניין עולם נצחי – רוחני, ובניין עולם גשמי של צבירת נכסים, כסף וזהב. בניין האחד, הוא חורבן וסתירת הבניין השני.

כמה יפים דברי התלמוד: "רבי שמעון בן אלעזר אומר: אם יאמרו לך ילדים: בנה, וזקנים: סתור, שמע לזקנים ואל תשמע לילדים, שבנין ילדים סתירה, וסתירת זקנים בניין" (נדרים מ ע"א). כלומר, אם ילדים וצעירים יגידו לך – החיים לפניך! אתה צעיר! "תבנה בניינים", תעבוד, תפעל, תתקדם! ואילו הזקנים ובעלי הניסיון יגידו לך – תסתור את הבניין שהילדים אמרו לך לבנות, כדאי לך לשמוע לעצת הזקנים. משום שבניית בנייני הילדים בעולם הזה, היא סתירה והרס של העולם הבא, העולם הרוחני, ואילו סתירת זקנים היא בניין, שהרי כשאדם סותר את העולם הגשמי והחומרי, הוא בעצם בונה את עולמו הרוחני.

זה מה שחוני מתפלא. מי הוא זה אשר מלאו ליבו לישון כל השבעים שנה?

כעת נבין, מדוע התלמוד השתמש בדוגמא של נטיעת עץ החרוב כמשל להתעסקות יתירה בענייני חומר. משום ש"חרוב" הוא מלשון חורבן, לרמז על סוג של בנייה ונטיעה שהוא בעצם סתירה.

בהמשך מסופר, שכשחוני התעורר, הוא ראה שמאז שהוא נרדם, נולדו לחמורו וולדי וולדות. מה עומק העניין?

חוני חשב, שגם אם אדם "נטע חרובים" כל חייו, כלומר, הוא השקיע את שנות צעירותו בדברים גשמיים ובבניינים של סתירה, אולי לעת זקנותו הוא יתנער מהחלום. אך נעירת וולדות חמורו של חוני, ניערו אותו מהרהורים אלו – הנה, הוא ראה שהחמור הוליד וולדי וולדות. "חמור" מלשון חומר. כשאדם שקוע בעולם החומר, קשה לו מאוד להתנער מהרגליו. חמור מוליד חמור והמעגל הולך ומתרחב.

מדוע זה כך?

חכמים אומרים: "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו. יש לו מנה – רוצה מאתיים" (קהלת רבה א, יג).

ידועה השאלה – אם כשיש לאדם מנה הוא רוצה מאתיים, אז חצי כן יש לו, מדוע כתוב שאין אדם מת וחצי תאוותו בידו? הרי כן יש לו חצי ביד?

כנראה, כיוון שגם ממה שיש לו הוא לא מרוצה ממנו, אז מצד האמת גם את זה אין לו. התופעה הזו נקראת נטיעה של חורבן. אדם נוטע והוא חושב שתצמח לו טובה מכך, אולם מתברר שהנטיעה הזו גרמה לו למחסור נוסף.

פרשת "ויחי", מתארת את פטירתם של יעקב אבינו ויוסף הצדיק, ואנו מסיימים את ספר בראשית – ספרן של אבות. למרות שהפרשה עוסקת בפטירתם, שם הפרשה הוא "ויחי", מלשון חיים. צדיקים – גם במותם קרויים חיים, משום שגם כשהם חיו בעולם הגשמי, הם מילאו עצמם בתוכן של חיי נצח.

המסר עבורנו הוא: לא להעביר את החיים בחלומות שווא! ללכת בדרכי אבותינו, ולהתעסק בעיקר בנטיעה של עץ החיים, ופחות בנטיעות של עצי חרובים למיניהם.