יששכר משול לחמור

יעקב ממשיך לאפיין כל אחד מילדיו, ובקווים קצרים הוא מצייר את תרומתו הייחודית של כל אחד מהם לעם היהודי ההולך ומתהווה. את זבולון רואה יעקב כאיש מסחר הנודד לצורכי  מסחרו, ואינו מצוי רק באוהלה של תורה. לעומתו יששכר נוטל על עצמו את המשא הרוחני, עוסק בתורה, ומשמר את אוצרות הרוח של האומה. חכמינו מתארים שהייתה עסקה הדדית – 'חלוקת עבודה' מוסכמת ביניהם, תפקידו של יששכר לעסוק בתורה, ואילו זבולון, הסוחר, אחראי  לפרנס את יששכר ולזונו. גם זבולון מרוויח מהעסקה, שכר תלמודו של יששכר מחולק שווה בשווה עם זבולון (מדרש תנחומא, יא).

כאשר משה רבנו נפרד מעם ישראל לפני כניסתם לארץ ישראל, הוא עושה כפי שעשה יעקב, הוא מברך כל שבט ושבט בנפרד. לזבולון ויששכר הוא אומר דברים דומים למה שאמר יעקב "שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ" (דברים לג, יח). העובדה שמשה כולל בברכה אחת את יששכר וזבולון מעידה על שותפות מלאה ביניהם, הודות לעסקה ההדדית.

כך מתאר זאת רבי שמשון רפאל הירש: "משה כולל את יששכר וזבולון בברכה אחת. השותפות בברכה תלויה בכך, שהם פועלים בעצה אחת כאחים וכשכנים, ומשניהם יוצאת השפעה רוחנית ומוסרית על עמי הנכר הבאים עמם במגע במסגרת המסחר העולמי. זבולון מפליג בים לצרכי מסחר, והוא מסייע ברכושו לשבט האח השוקד בנווהו על נכסי הרוח, והלה גומל לו על ידי שהוא חולק לו מהישגיו הרוחניים. יששכר נוטל חלק ברווח היושר וההגינות שזבולון מפתח במסחרו, וזבולון נוטל חלק ברווחה ובהרחבת הדעת המקיפה במשכנות יששכר את עבודתו הרוחנית".

הפסיפס מושלם רק עם שילוב נכון של שניהם, שהרי אי אפשר לזה להתקיים בלא זה – "אם אין קמח אין תורה, ואם אין תורה אין קמח" (אבות, פרק ג).

השותפות נאמנה, חיונית ומוצלחת, אך למרות זאת רומז יעקב בין המילים אודות השוני המהותי הקיים בין אדם שעיסוקו בממון לבין אדם שעיסוקו בענייני רוח. עומד על כך ה'כלי יקר' בביאורו לתורה. נביא את דבריו.

זבולון נמצא בפיזור נפש. הוא, ביתו וסחורתו, מפוזרים ומפורדים זה מזה. נתבונן בדבריו של יעקב –  "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן" – משכן ביתו של זבולון יהיה בחוף ימים, "וְהוּא" – זבולון עצמו, "לְחוֹף אֳנִיֹּת", הוא יהיה בדרך או באוניה בלב ים, "וְיַרְכָתוֹ" – הסחורה שלו, ("ירכתו" זו סחורתו וממונו, שמעמידה את האדם ביציבות כלכלית, כמו ה'ירך' שמעמידה את האדם על רגליו) במקום אחר לגמרי – צידון. (צידון הייתה עיר מרכזית בסחר האזורי כמו שאומר הנביא ישעיהו "סוחר צידון" (ישעיהו כג).

ככה זה, אדם גר בתל אביב, המפעל שלו בסין והוא עצמו מבלה את רוב זמנו בטיסות ונסיעות ממקום למקום.

יששכר הוא ההיפך. "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם, רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם". חמור, גם כשהוא זקוק למנוחה, הוא נח עם המשא שעל גבו, להבדיל מסוס שכדי לנוח צריך לשחרר אותו לגמרי מכל עול. קניין התורה של יששכר מחובר אליו ולא נפרד ממנו, שהרי התורה נחקקת באישיות האדם, לא כמו קניינו של זבולון שהוא, ביתו וקניינו, נפרדים זה מזה.

כעת נבין את ברכת משה לשבט זבולון: "שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ" – זבולון שמח בהוצאה, אין לממון ערך אם אי אפשר להוציא אותו ולהשתמש בו, שהרי כל מטרת הממון היא האפשרות להוציא אותו ולרכוש בו דברים (גם נכסי רוח ומצוות). אם לאדם יש ממון והוא לא יכול להוציאו – אין לו שום משמעות. לכן מדגיש משה "שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ" – הממון מוגדר כ"הוצאה". אבל יששכר – "וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ" – קניין התורה דבוק באדם ואינו תלוי בהוצאה, קניין התורה נשאר תמיד "באוהלו", בין אם האדם בביתו ובין אם האדם בדרכים – יש בו שלמות.