פטירת יעקב

לקראת סוף הפרשה, מתארת התורה את פטירתו של יעקב אבינו. מכיוון שיעקב אבינו גרם לרווחה אצל המצרים – שהרעב הפסיק מאז שהוא הגיע למצרים, וכן מי הנילוס התברך, הצער של המצרים היה גדול מאוד, עד כדי כך שהם בכו עליו שבעים יום, ארבעים לחניטה ושלושים לבכייה.

בירושלמי [סוטה פ"א ה"י] כתוב, "א"ר אבהו כל אותן שבעים יום שבין אגרות המן לאגרות מרדכי, כנגד שבעים יום שעשו המצרים חסד עם יעקב אבינו". והיינו, שבין האגרות הראשונות ששלח המן הרשע להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, לבין האגרות השניות ששלח מרדכי היהודי, עברו שבעים יום (המן שלח את אגרותיו בי"ג בניסן ומרדכי שלח את אגרותיו בכ"ט בסיון) שבהם היה לגויים קורת רוח שחשבו לקיים את גזירת המן, וכל זה היה בזכות שהם התאבלו שבעים יום על יעקב אבינו.

כעין זה מצינו בגמרא בסנהדרין [צ"ו.] לגבי נבוכדנאצר שהספיק לפסוע שלוש פסיעות בשביל לכבד את הקדוש ברוך הוא , ובשביל זה זכה לשלושה דורות של מלוכה, ולפני שהספיק לפסוע את הפסיעה הרביעית עצר אותו המלאך גבריאל, וכדברי הגמרא "אלמלא בא גבריאל והעמידו לא הייתה תקנה לשונאיהם של ישראל" (כי הדור הרביעי שלו היה ושתי, ואם מלכותה הייתה שלימה, אסתר לא הייתה מולכת ולא הייתה באה התשועה על ידה ליהודים שבימיהם).

וכן מצינו בפרקי דרבי אליעזר [פרק ל"ו], שכשלבן אסף את אנשי מקומו "לגמול חסד עם יעקב" ולשמוח בחתונתו, אמר הקדוש ברוך הוא, אתם גמלתם חסד עם יעקב עבדי אף אני אתן לכם שכר בעולם הזה שנאמר "ונעמן שר צבא ארם".

ומכל הנ"ל רואים, שכשהגויים הטיבו קצת ליהודים או עשו נחת רוח לקדוש ברוך הוא במעשיהם, ואפילו שלא תמיד מחשבתם הייתה לטובת היהודים, בכל אופן הקדוש ברוך הוא נתן להם שכר כנגד זה.

ואם לעוברי רצונו כך, קל וחומר בן בנו של קל וחומר כשיהודי מטיב לחבירו ועושה נחת רוח לקדוש ברוך הוא, בוודאי ובוודאי שאין לתאר ואין לשער גודל השכר הצפוי לו.