הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
לאחר הדין ודברים בין יוסף לאחיו, כשרצה יוסף לגלות עצמו לשבטים, כותבת התורה "ויקרא הוציאו כל איש מעלי ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו" (פרק מה פסוק א). ופירש רש"י "לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעים שאחיו מתביישין בהוָדעו להם".
והנה, במדרש רבה (צג, ט) "ויקרא הוציאו כל איש מעלי – רב חמא בר חנינא אמר, לא עשה יוסף כשורה, שאילו בעט בו אחד מהם מיד היה מת". והדברים מתמיהים, שהרי הגמ' (ברכות מג, ב; בבא מציעא נט, א ועוד) לומדת ממעשה תמר – שהייתה מוכנה להשרף, ובלבד שלא להלבין את פניו של יהודה – שנח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, וא"כ יוסף ששלח את המצרים שהיו עמו על מנת שלא לבייש את אחיו, כדין עשה, והיאך אומר רב חמא בר חנינא שנהג יוסף שלא כדין.
ואמנם, קושיא זו תלויה במה שנחלקו עמודי עולם, אם כוונת הגמ' כפשוטה שצריך האדם למסור נפשו ממש ובלבד שלא ילבין פני חבירו (שערי תשובה ש"ג אות קלט; תוספות סוטה י, ב ועוד), או שאין כוונת הגמ' הלכה למעשה שצריך למסור הנפש בשביל כך, אלא להמחיש גודל העוון שהוא כרציחה (מאירי ברכות מג, ב וסוטה י, ב), וכעין שאמרו (שבת קה, ב) כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, ופשוט הדבר שאין האדם צריך למסור נפשו על מנת שלא לכעוס, אלא כוונת הגמ' שנדע את חומרת האיסור. ואכן לשיטה זו עולים יפה דברי המדרש שלא היה ליוסף לסכן נפשו כדי לא להלבין פני אחיו, אך לסוברים שכוונת הגמ' כפשוטה, שיש למסור את הנפש, דברי המדרש שיוסף עשה שלא כהוגן בכך שסיכן את נפשו כדי שלא לבייש את אחיו, טעונים ביאור.
ובפשוטו יש לבאר, שלא הייתה זו בושה אמיתית, שהרי המצרים ידעו זה מכבר שיוסף האשים את אחיו בהיותם מרגלים ועוד הוסיף ואמר שהם גנבו את הגביע, ולאחר שיצאו מיוסף ידעו מצרים שהם אחיו של יוסף א"כ אין כל כך הבדל אם המצרים יראו את ההתגלות של יוסף לאחיו בפועל, או רק ידעו זאת בעקיפין, ובזה לא נאמר ש"נח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים" ורק בבושה שהמעשה עצמו לא יוודע לעולם, וכדוגמת מעשה תמר שאילולא היה יהודה מודה ותמר אכן הייתה נהרגת, לא היה נודע מעשה זה לאיש, ובמעשה כזה ובדומיו יש למסור את הנפש ובלבד שלא לבייש פני הזולת, אך לא במעשה שבלאו הכי יוודע בסופו.
ובדרך דרש יש לבאר, דעל הפסוק "והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם" (מה, יב) פירש רש"י, עיני אחי בנימין – שהשוה יוסף את בנימין לשאר אחים, כלומר, כשם שאין בליבו שנאה על בנימין שלא היה במכירתו, כך אין בליבו שנאה לשאר האחים. כי פי המדבר אליכם – בלשון הקודש. ויש להבין, חדא, מהו שאומר יוסף "והנה עיניכם רואות" כביכול ישנה כאן ראיה שאין בליבו שנאה עליהם, והלא "האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב" (שמואל א טז, ז), והיאך רואים האחים שדבריו נכוחים, ועוד מה הוכיח בכך שדיבר עליהם בלשון הקודש (ויעויין ברמב"ן).
וביאר בספר פנינים יקרים, שכך אמר להם, ראו, שהוצאתי את כל המצרים מן החדר בשעה שהתוודעתי עליכם, ולא חששתי פן תהרגוני, כי אהבתי עליכם שלימה, וכמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם (משלי כז, יט), ובזה ישנה ראיה והוכחה שפני לשלום הם, אלא שאם תאמרו שלא עשיתי כן מחמת אהבתי, אלא מחמת ההלכה שיש לו לאדם למסור נפשו שלא להלבין פני חבירו, הלא אני מדבר עליכם בלשון הקודש, שפה שאין המצרים מכירים בה (רש"י לקמן נ, ו), ואם כן בין כה וכה, אין כאן בושה מצד המצרים, ובהכרח הוצאתי את המצרים מחמת אהבתי אתכם, ודפח"ח.