הרב משה שינפלדהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
פרשת "ויגש", מתארת את סיומה של הסאגה המשפחתית של יעקב. יוסף מגלה לאחיו את זהותו האמתית ואומר להם: "אני יוסף". אם היה אפשר לקלוט בעדשת המצלמה את הבעות הפנים של האחים ברגעים הללו, אין ספק שהייתה זו תמונת השנה.
חכמים "צילמו" בעיני רוחם את הרגעים הללו, והם הגיעו למסקנה מרתקת: "אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה. יוסף – קטנן של שבטים, לא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, לכשיבוא הקדוש ברוך הוא ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא – על אחת כמה וכמה" (בראשית רבה, מה).
כלומר, כשהאחים שמעו את צמד המילים "אני יוסף", הם נאלמו דומיה – "וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (בראשית מה, ג). חכמים מגדירים את המילים הללו כתוכחה שהוכיח אותם יוסף, למרות שהתורה לא מזכירה שיוסף הוכיח אותם, חוץ משתי מילים אלו – "אני יוסף".
מהי תוכחה?
הדעה הרווחת היא, שתוכחה פירושה הטפת מוסר לזולת על מעשיו השליליים. אין זה מדויק. תוכחה אמתית זהו מפגש עם האמת. "תוכחה" היא מלשון הוכחה – להוכיח את העובדות כמות שהן.
עשרים ושתים שנה אחי יוסף חיו בטעות נוראה. הם היו בטוחים בצדקת דרכם. והנה ברגע אחד הם מבינים שהם טעו טעות חמורה בהערכתם ליוסף. הם חשדו אותו כבעל חלומות וכבעל חוש דמיון מפותח כאשר סיפר להם על חלומותיו, והנה מתברר, שיוסף ידע טוב מאוד מה טומן העתיד. האחים רצו למנוע את התגשמות החלומות ולפיכך מכרוהו לישמעאלים, והנה התברר להם, שהם במעשיהם עזרו להוציא לפועל את נבואת החלום, על ידי שמכרוהו.
תוכחה אמתית היא, כאשר אדם מבין שהוא חי בטעות עד עכשיו.
זוהי התוכחה העצומה שהוכיח יוסף את אחיו. תוכחה עוצמתית ללא מילים.
כעת נבין את הדימוי של חכמים בין תוכחת יוסף לאחיו, לתוכחה שיוכיח הבורא את האדם לאחר פטירתו מן העולם. בדימוי זה, מסבירים לנו חכמים מהי תוכחתו של הבורא. לא דברי כיבושין ומוסר, אלא אדם לפתע יכיר את מעלת עצמו האמתית. אדם יבין בדיוק כמה הוא שווה.
נחדד את הדברים: כאשר אדם מועמד לתפקיד ציבורי חשוב, הוא מקיף עצמו בצוות פרסומאים ופסיכולוגים הבונים את דמותו. הם מציגים בפני הציבור את כישוריו ואת יכולתו בהנהגה, הם מחדדים ומבליטים נקודות שיש בו, ומנפחים אותן באשליות כזב. הבעיה הגדולה היא, שהמועמד עצמו מתחיל להאמין לניפוחים של צוות יועציו ולתדמית השווא שהם מציגים אותו.
זהו טבעו של אדם. אדם מתמקד במספר נקודות חיוביות שיש באישיותו, מנפח אותן, ובונה לעצמו את דמותו על פיהן, ואילו את נקודות החולשה, מוחק הוא לגמרי כאילו אינן קיימות. כך אדם חי את חייו בתוך בועה דמיונית משלו, וכך גם הוא מצפה מאחרים שיעריכו אותו – בהתאם לדמות שהוא מדמיין לעצמו.
לעתיד לבוא, כשיגיע אדם לעולם האמת, אלוקים יראה לאדם כיצד נראית דמותו האמתית. כשאדם יראה את דמותו האמתית הוא יזדעזע מעצמו, והוא ישתומם – האם זו דמותי? זה לא אני, זה אדם אחר! היכן אני הייתי כל חיי?
מרוב צער וחלישות הדעת, אדם לא יזהה את עצמו.
זו כוונת חכמים במדרש, שאלוקים יוכיח כל אחד אחד לפי מה שהוא. אלוקים לא יצטרך להגיד לאדם תוכחה, די שהבורא יראה לאדם את דמותו כפי שהיא באמת, ואז האדם ייווכח לראות איך הוא חי את חייו עלי אדמות בטעות גדולה, וכיצד הוא בנה את עולמו באשליות ודמיונות.
תורת ישראל רצופה באבני הדרך, המאירים לאדם את דרכו בסבך החיים, והיא עוזרת לו לא ללכת שולל אחר דמיונות שווא.