אוהד שקד-מנדלבוייםהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
בתאריך ח' בטבת תשכ"ב נמצא אדולף אייכמן יש"ו אשם בבית המשפט המחוזי בירושלים, לאחר משפט שהתנהל במשך כשנה כנגדו.
אייכמן ימ"ש היה מראשי המשטר הנאצי בגרמניה והיה אחראי על העברת היהודים אל מחנות המוות (משלוחי היהודים). הוא מעולם לא הביע חרטה על מעשיו, וגם כאשר טען כי 'רק מילא פקודות', בית המשפט סתר את דבריו וקבע כי פקודות אלו היו פקודות בלתי חוקיות בעליל, בהתאם למשפט הבינלאומי ולמשפטי נירנברג.
במהלך שנת תש"כ הודיעו אנשי המוסד, ובראשם איסר הראל, כי 'שמו יד' על אייכמן בהיותו קצין נאצי מבוקש שברח לארגנטינה, כמו רבים אחרים. מאחר ולישראל אין הסכם הסגרה עם ארגנטינה, ומאחר וארגנטינה הייתה לביתם החדש של רבים מהקצינים הנאציים, הבינה ממשלת ישראל שיש צורך להביא את אייכמן בחיים למשפט לישראל – וללא הסגרה. המוסד ניצל פעילות ספורטיבית להבאת אייכמן בעודו בחיים למשפט לישראל.
המשפט, שכונה מן הסתם "משפט אייכמן", היה חשוב מאוד לא רק מבחינה משפטית ומבחינת צדק היסטורי, אלא גם מבחינת הניצולים הרבים שעדיין חיו בישראל. המשפט מהווה למעשה נקודת מפנה חשובה ביחס של הציבור לניצולי השואה. לראשונה במשפט אייכמן עשרות ניצולי שואה עלו וסיפרו את סיפור חייהם הקשה והנוראי מהגיהינום עליו היה אחראי אותו רשע. לראשונה, הציבור הישראלי הבין כי המושג 'כצאן לטבח' הוא עיוות ממשי, וכי המציאות הייתה שונה לחלוטין ממה שהם חושבים.
בעקבות המשפט החלו בישראל להתייחס בצורה שונה לניצולי השואה וניתן במה רחבה לניצולי השואה לספר את סיפורם ולהנציח אותו.
אייכמן הוצא להורג בישראל בתשכ"ב בכלא רמלה.