אוהד שקד-מנדלבוייםהמחלוקת בין בית הלל לבית שמאי בחנוכה ידועה – בית שמאי אומר שמתחילין בהדלקת שמונה נרות ביום הראשון ומכאן הולך ופוחת עד שביום האחרון מדליק נר אחד ובית הלל אומר הפוך, וכך להלכה – מתחילין בנר אחד וממשיכים עד שמונה – מוסיף והולך.
המחלוקת אמנם ידועה וגם ההלכה, אך האם חשבנו פעם מה בעצם רוצים לומר לנו בית שמאי? מדוע שבכלל תהיה מחשבה להתחיל בשמונה ולרדת לאחד? האם אנו מכירים זאת במקום אחר?
אלא שרוצה בית שמאי לומר לנו שחנוכה היא החיים שלנו – היא סדר החיים שלנו. בחיים המעשיים, בעולם הזה, אדם מתרגל למצב מסוים ומה שנראה כדבר גדול ביום הראשון נהיה קטן וזניח ביום העשירי. אדם ניצל מאירוע קשה ביום ראשון – הוא עורך סעודת הודיה, הגומל וכו'. ביום שני הוא ניצל מאירוע קשה נוסף, גם אומר הגומל בהתרגשות, אבל קצת פחות. כך יום אחר יום – האם הוא אומר הגומל שוב ושוב ושוב? הוא מתרגל שהוא חי במערכת של נסים שבכל יום מתרחש לו.
וכי אנחנו שונים? מישהו באמת מתרגש מהעבודה שהוא נושם לבד בלי מכונה? שהדם מתחלף בגוף ומתנקה בלי צורך באמצעים חיצוניים? מעטים הם האנשים שכל "אשר יצר" שלהם הוא התלהבות והשתוממות על המערכת שעבדה כל-כך טוב, בלי שום תקלה ב"ה. כן, הוא יברך את ה', אבל הרגש…
בית שמאי אומרים לנו שכך הוא מעגל החיים – אנחנו הולכים ופוחתים בתחושה. לעומת זאת בית הלל עונים להם באותו המטבע – האדם צריך להיאבק בלי הפסקה בתחושת השגרה הפוקדת אותו. בכל רגע ורגע עליו להוסיף ולהרבות – מוסיף והולך.
אדם אינו צריך לחוש שחוויה שעברה היא 'עברתי אותה' אלא שחוויה, גם אם היא קשה ולא נעימה נועדה כדי לרומם אותו והוא צריך לומר שהיא 'נוספה לו'. כך חג שאנו עוברים לא אמור להיות 'החג עבר' אלא 'החג נוסף'.
כך חנוכה צריכה להעיר לנו את החיים ולומר לנו שכשם שאנחנו הולכים ומוסיפים בנרות – כך גם בחיים. כל "אשר יצר" הוא לא "עוד ברכה" אלא הוא "ברכה שנוספה" למאגר אין-סופי של שלימות. איזה אושר! בכל פעם שאנו מברכים 'אלוקי נשמה' או ברכות השחר עלינו לחוש שהשם הוסיף והלך ונתן לנו עוד יום ועוד יום. די לנו לראות כיצד אנשים נלחמים לעוד רגע של חיים.
חנוכה שמח!