על חנוכה

כתב בספה"ק בני יששכר (מאמרי חודש כסלו טבת מאמר ב' אות י') וז"ל: מרגלא בפומייהו דרבנן רבותינו כת הקודמים, אשר בחנוכה יש מקום לעורר פקודת עקרים ועקרות כעין ראש השנה, הנה לדעתי עיקר הסגולה ביום האחרון הנקרא בפי כל "זאת חנוכה". ע"כ.

ונראה לתת כמה טעמים מדוע ימי החנוכה מסוגלים לפקידת עקרות, האחד, מצות הדלקת נרות חנוכה, וכן כל שאר המצוות שמדברי חכמים, אף על פי שאינן מן התורה, בכל זאת אצל הקב"ה מעלתן גדולה כאילו הן מצוות מן התורה, וכמו שכתוב במדרש תנחומא (פרשת נשא סימן כ"ט): אל יאמר אדם, אינני מקיים מצוות חכמים, הואיל ואינן מן התורה. אמר הקדוש ברוך הוא, בָנַי, אין אתם רשאים לומר כך, אלא כל מה שגוזרים עליכם חכמים, תהיו מקיימים, שנאמר "ועשית על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". וכל כך למה? שאפילו אני מסכים על דבריהם! שנאמר: ותגזר אומר ויקם לך". תדע לך, שהרי יעקב אבינו בשעה שברך את מנשה ואפרים, מה כתוב שם? "וישם את אפרים לפני מנשה", הקדים את הקטן אפרים לפני הגדול מנשה, וקיים הקדוש ברוך הוא את גזרתו של יעקב. אימתי? בקרבנות הנשיאים שזכה והקריב שבט אפרים תחלה, שנאמר: "ביום השביעי נשיא לבני אפרים", ואחר כך: "ביום השמיני נשיא לבני מנשה".

נמצא כי ביום השמיני בו קוראים על נשיא של מנשה והלאה, מתעורר כוחם של חכמים שמה שהם גוזרים כאן למטה הקב"ה מקיים שם למעלה. ומכיון שמפתח של עקרות בידי הקב"ה, אולם ביום זאת חנוכה מתעורר הכח הנורא והנשגב שמה שגוזרים החכמים כאן למטה הקב"ה מקיים שם למעלה, לכן מתעורר ביום שמיני של חנוכה כח גדול של פקידת עקרות.

טעם שני, מובא בברכות (ד:), כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. ובודאי שמרובה מידה טובה ממידה פורענות והמקיים את דברי חכמים זוכה להיפך ממיתה לחיים, והרי מי שאין לו ילדים חשוב כמת (נדרים סד:) והמקיים דברי חכמים זוכה להיקרא חי על ידי שזוכה לילדים.

טעם שלישי, חנוכה מתעורר כוחו של יוסף הצדיק, כמו שמובא בספר מגלה עמוקות (פרשת מקץ), ששמו של יוסף עולה בגימטריא "מלך יון" (156) וכן עולה כמנין "אנטיוכס" עם הכולל ללמדך שיוסף הצדיק ומלכות יון עומדים זה לעומת זה בכוחות הקדושה והטומאה.

והנה, כתב רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע בספרו פוקד עקרות (אות ה') וז"ל: …ושורש עמלק הוא להמשיך כח זוהמא זו שיתפשט בכל חדרי לב ואברי הגוף, ובכחו הרע הוא הגורם עקרות ומניעת ההולדה וההתפשטות לזרע ישראל שהוא זרע קודש וכו', ובמחיית עמלק בא פקידה לעקרים שבישראל וכו'. ע"כ. ומסיים שלפיכך בזמן קריאת פרשת זכור שמוחים את שמו של עמלק, הוא עת רצון להתפלל על בנים כי במחיית זרע עמלק מתרבה זרע ישראל. יעו"ש כל דבריו.

ומובא במדרש: "אין עמלק נופל אלא ביד בני בניה של רחל". ממילא בחנוכה מתבטל כוחו של עמלק, לכן זוכים ישראל לפקידת עקרות.

ונראה לתת ביאור חדש מדוע חנוכה הוא כנגד יוסף הצדיק, בהקדם דברי החת"ס ב"דרושים ואגדות חתם סופר" (דף קל"ח טור ב') על הפסוק בפרשת וישב "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים" וכתב רש"י: ואונקלוס תירגם: בר חכים הוא ליה, כל מה שלמד משם ועבר מסר לו.

ואומרת הגמרא במגילה טז: בשביל משקל שני סלעים מילת (בד) שהוסיף יעקב ליוסף משאר אחיו נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. וצריך להבין מדוע עשה יעקב כתונת פסים במשקל שני סלעים דוקא?

מסביר החתם סופר וז"ל: והנה כל השבטים השיגו בשכלם הזך והקדוש כל התורה עד שלא ניתנה, חוץ ממצוות פורים וחנוכה הנ"ל שהם חוץ לתורה לא השיגו, מה שאין כן יוסף שהיה למעלה מהשגת כל השבטים, כמבואר בשל"ה ז"ל יעקב יוסף אפי רברבא ואפי זוטא, וזיו איקונין שלו ממש דומה לו כי בן זקונים הוא לו, מסר לו כל תורתו שלמד, וכל הפירושים האמיתיים אפילו פורים וחנוכה נמי, כי השיגוהו ידו להשיג הנ"ל.

אדרבה המבין יבין כי יניקת יוסף הצדיק הידוע, היא מפורים וחנוכה הידוע והיא חלקו ממש. וזהו שהוסיף יעקב ליוסף יותר מאחיו שני סלעים מילת, היינו ב' מצוות מתורה שבעל פה הנרמז בסלעים ומילת הנ"ל, ורמז בכתונת חלוקא דרבנן, ועל זה ויקנאו בו אחיו קנאת סופרים בודאי סופרים ממש מצוות דרבנן. ע"כ.

נמצינו למדים מדבריו הקדושים חידוש גדול, כי מה שכתוב "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים" הכוונה בזה על חנוכה ופורים שנתגלו בתורה שבעל פה על ידי חכמי התורה, ונקראים בשם "כתונת פסים" כי החידושים של חכמי התורה שבעל פה נקראים בזוהר הקדוש בשם "חלוקא דרבנן" והם שני סלעים בד כנגד חנוכה ופורים.

אלא שיש לשאול לפי דברי החתם סופר מדוע בחר יעקב ללמד את יוסף את ענין חנוכה ופורים.

ונראה לפרש בדרך הדרש, כי השבטים הקדושים היו מקיימים את כל מצוות התורה בשלמותן, שונה הדבר אצל יוסף הצדיק שהיה מחפש כיצד להוסיף בקיום המצוות, היכן שהיה ניתן להחמיר הרי שהיה מחמיר, כגון להוציא את השבת לא מיד עם יציאתה אלא להוסיף עוד כמה הדקות ביציאת השבת. ולכן מבואר בספרים הקדושים, שהמאחר ביציאת השבת ממשיך על עצמו מקדושת יוסף הצדיק.

לפי זה פורים וחנוכה אלו מועדים מדרבנן, שבאו חכמים והוסיפו על הנכתב בתורה, יוסף הצדיק שלא הסתפק בחיוב התורה אלא תמיד היה מחפש כיצד להוסיף ולהדר בקיום המצוות, הוא זה שזכה שאביו ילמדו את המועדים של פורים וחנוכה.

כמו כן, בחנוכה מצינו את ענין ההידור, בשום מצווה ממצוות התורה, אין אנו מוצאים את הביטוי: "מהדרין מן המהדרין", כי אם במצוות נר חנוכה בלבד. כיון שבחג זה מתעורר כוחו של יוסף הצדיק שהיה מחפש להדר ולהוסיף במצוות ובזכותו זכינו למצות החנוכה שכל כולה הידור.

כתב הרמב"ם (הל' חנוכה פ"ד הי"ב) "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להיזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הניסים שעשה לנו אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק". וכבר דקדקו המפרשים שהרמב"ם לא כתב על אף מצוה לשון זו "מצוה חביבה היא עד מאוד". אולם לפי דברינו יש לפרש, כשאדם מהדר ומוסיף על קיום המצוות ואינו מסתפק במה שנצטוה מן השמים, הרי בזה מראה כי המצוות חביבות עליו, ומכיון שכל מצות חנוכה עניינה הידור והוספה על החיוב, בזה מראה היהודי כי המצוות חביבות עליו, ולכן נקט הרמב"ם "מצוה חביבה היא עד מאוד".

בזה יתבאר עוד מה שמצינו שחג החנוכה – שהוא כנגד התורה שבעל פה כמובא בספה"ק מגן אברהם (טריסק, ענייני חנוכה דף לג:) וז"ל: דהנה כשם שבחג שבועות הוא זמן קבלת תורה שבכתב, כמו כן בחנוכה הוא הזמן מקבלת תורה שבעל פה. כי כשם שקבלת תורה שבכתב היא בחודש שלישי מחודשי הקיץ, כמו כן קבלת תורה שבעל פה, היא בכ"ה בכסלו, שהוא חודש השלישי מחודשי החורף. כי תורה שבעל פה היא בסוד מלכות פה ותורה שבעל פה קרינן לה (תיקוני הזוהר דף יז.), וכמו כן חנוכה הוא חנו – כה, שהיא מידת המלכות שהמלך מצוה כה תעשה. ולכן חנוכה היא העת שיקבלו ישראל עליהם לעסוק בתורה שבעל פה וכו'. ע"כ. והרחיב בזה רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו פרי צדיק (מאמר חנוכה) יעו"ש בהרחבה. ויש להסביר לפי זה מדוע תיקנו חז"ל במטבע ברכת על הנסים הנוסח "להשכיחם תורתך" דלשון שכחה נופל בדוקא במיוחד ובמסוים על ענין תורה שבעל פה. והביאו לזה רמז נאה, חנוכ"ה במילוי חי"ת נו"ן ו"ו כ"ף ה"ה עולה בגימטריא בבלי וירושלמי.

ויש לומר כי היוונים רצו שבחכמתם יהיה תחליף לתורת ישראל, היינו לתורה שבעל פה, כמו שמצינו במדרש (ויקרא רבה יג, ה): מה עקרב זו משרצת ששים ששים כך מלכות יון מעמדת ששים ששים. וכן בבכורות (ט:) "אמר ליה קיסר לרבי יהושע בן חנניה אי חכימת כולי האי זיל זכינהו לסבי דבי אתונא ואייתניהו לי. אמר ליה רבי יהושע: כמה הוו? שיתין גברי" וכו' הרי שהיו חכמי אתונא ששים.

וכן התורה שבעל פה יש בה שישים, וכך אומר המדרש שיר השירים רבה (ו/ב): ר' יצחק פתר קרייה בפרשיותיה של תורה: ששים המה מלכות – אלו ששים מסכתיות של הלכות. ושמונים פילגשים – אלו שמונים פרשיות שבתורת כהנים. ועלמות אין מספר – אין קץ לתוספות (אלא ששואל השדי חמד, שאם נספור ונמנה את מספר המסכתות בש"ס נמצא כי יש ס"ג מסכתות, ואף הסמ"ג נתן בהם סימן "ולבך יהא גס בהן", וגם לדברי הרמב"ם שג' הבבות: בבא קמא בבא מציעא ובבא בתרא, נחשבות כמסכת אחת הרי עדיין יש ס"א מסכתות? ותירץ, דה"מ ללא מס' אבות שאין בהם גופי תורה אלא מוסרים. וכצ"ל במדרש שישים המה מלאכות שהם ששים מסכתות של הלכות. כמו כן החיד"א בשם הגדולים (ערך רב אחאי) הביא שבזוה"ק איתא בכמה דוכתי שיש ששים מסכתות, ותירץ על פי מה שמצא בכת"י זקנו בעל ה"חסד לאברהם", שמסכתות מעשרות ומעשר שני נחשבות למסכת אחת).

ולפי דרכינו יש לתת טעם מדוע בחנוכה הוא זמן של התורה שבעל פה, כיון שבחנוכה מתעורר כוחו של יוסף הצדיק להוסיף ולהדר על מה שציוה עליו הקב"ה, וזהו סוד תורה שבעל פה הוספה על התורה שבכתב.

בזה נבוא ונבאר דברי הזוה"ק (פרשת נח דף עב:) שמספר על רבי יהודה שהתארח באיזו אכסניה בעיר מתא מחסיא וקם בחצות לילה לעסוק בתורה, ומחמת כן התעורר אחד מהסוחרים שם שהיה סוחר בשעוה, והתחילו לדבר בדברי תורה ואותו סוחר מגלה לרבי יהודה סודות התורה בענין אבן השתיה. ואז אומר לו אותו סוחר שהוא קיבל מאביו קודם פטירתו, שבזמן ביאת המשיח תהיה הקשת מאירה בכל מיני גוונים ותאיר בעולם, והיא דוגמת הכלה המתקשטת בפני בעלה.

זאת אומרת אם אנו רוצים להביא את המשיח צריך לקשט את הכלה בכל מיני קישוטים, שעל ידי הקישוטים היא יכולה לבוא בפני בעלה ולהגיע לייחוד העליון. ומה הם הקישוטים? הידור מצוה, שאדם מהדר במצוות הוא מקשט את המצוה הוא מוסיף על המצוה עצמה, ובזה הוא מוסיף לה כל מיני קישוטים, ועל ידי זה מקשט את השכינה הקדושה ובזה מקרב את ביאת המשיח.

לכן ימי החנוכה מסוגלים מאוד לביאת המשיח, כיון שכל מהות מצות הדלקת נרות חנוכה הוא הידור מצוה, "מהדרין מן המהדרין" ובזה אנו נותנים קישוטים לשכינה הקדושה שתוכל לבוא לפני בעלה ולהגיע ליחוד השלם בביאת המשיח.