חוקי רצונך

ראובן הצדיק בנה של לאה. על שום מה נקרא כך? קוראת לו לאה ברוח הקודש. ראו מה בן בני לבן חמי. ראובן הוא הבכור בין בני יעקב אבינו. והנה, נלקחה הימנו הבכורה וניתנה ליוסף. ונוטל יוסף כמשפט הבכורה פי שניים (אף שני שבטים יוצאים הימנו). לכאורה, מכל האחים ומכל הניסיונות הרי שניסיונו של ראובן הוא הגדול משל כולם. הוא הבכור, ועובדה יצוקה זו, לפתע משתנית וניתנת ליוסף. וכמה צער  ובזיון מנחילים אותו. כמה נטירה חלילה יכולה להיות אצל ראובן? יותר משל כל אחד אחר – – –

אבל ראובן, הוא זה אשר דואג כל כך ליוסף. כל כך מתנגד לקנאה שלא תהיה חלילה. ראובן, 'ראו מה בין בני לבן חמי'. בן חמי, אומרת לאה, הריהו עשו הרשע – שהיה בכור ומכר את הבכורה מתוך בוז ומתוך רצון להיפטר ממנה. ומה בהמשך? שונא עשו ליעקב על משפט הבכורה… וישטום עשו. הוא עצמו ערך את המקח והמימכר הזה, ועכשיו הוא השונא המסוכן. וראובן הצדיק? הוא באמת בכור. ולו משפט הבכורה, וכיוון שהכריע אבא אחרת, הרי שמקבל על עצמו בכל רמ"ח איבריו את פסק אביו, ולא עוד אלא שיושב בשקו ובתעניתו ומבקש מחילה ותשובה שמא היו במחשבותיו איזה פגם.

וכשראובן שומע, את חלומו של יוסף הצדיק. הנה אתם מאלמים אלומים בשדה. ותשתחווינה לאלומותי. ובהמשך על אחד עשרה הכוכבים המשתחווים לו. מתמלא שמחה עצומה. כי הנה, בחלומות אלו של יוסף, כשהוא שומע שגם אלומתו ניצבת שם, וגם הוא נחשב לכוכב בין אחד עשרה כוכביא ויוסף מונה אותו בין השבטים. אזי מתמלא שמחה עצומה. כי עכשיו נודע לו מהחלומות הללו שנתקבלה תשובתו. ורצויים מעשיו אצל ד' יתברך. והוא נחשב כאחד מהם ומצטרף עימהם. ועל זה היתה לו הערכה עצומה ליוסף ולסיפורי החלומות. ('בעל החלומות' – יש לו בעלות על זה, והוא מצווה על החלומות שיהיו טובים). ולכן ראובן מנהל את המערכה שחלילה לא נהרוג את הנער, וידרוש אותו ראובן מידם. 'מה בצע כי נהרגנו?' אחינו עצמנו הוא. עצתו היא שישימוהו בבור, כי תכנן לשחררו מיד אחר כך. וכשהוא מגיע לשחררו מן הבור ולא מוצא את יוסף? אזי מזדעזע עד מאד וזועק 'אנה אני בא' – – – זועק מעמקי לבבו. אלו מעט ממעלותיהם של השבטים הקדושים אשר מלמדים אותנו כי בכל דבר יש את העילוי היותר גדול. ומהכל שומעים הם בת קול. וכששומע ראובן שהוא נמנה בחלומו של יוסף, הוא מכיר טובה עצומה ליוסף על שבישר לו כי התקבלה תשובתו. ועתה כה גדול שברונו מנשוא כשאבדו עקבות צדיק, וישב ראובן אל הבור , ומה מגלה? 'הנער איננו!!'.

מידותיו התרומיות של ראובן, צריכות להיות ראשית ובסיס למידותיהם של ישראל. במה שאין רשות להרהר? לא מהרהרים!. לא מבלבלים בחשבונות של אבא. ולא מחווים דעה על דברים שאין לנו בהם בחירה. רשות הדיבור, פירושו רשות, והשאלה היא האם משמים יש רשות לדבר ככה? וזה היה שיח הצדיקים המפורסם: אמר רבי יעקב שמשון משפיטובקא לגאון ה'נודע ביהודה', שלימדו התולדות יעקב יוסף: שאין רשות להרהר בדברים שהיו. למה היו, ואיך היו, ואם אפשר שיהיה אחרת… ורבי שמשון סמך לזה עובדה מהגמרא. שפעם אחת רב יוסף (רבם של אביי ורבא) שאל לקב"ה על גורלו, מפני מה נקבע שיהיה כך. והראו מן השמים שאפילו אם הכל חוזר אחורה, שלב אחר שלב, וד' יתברך משנה את הכל ומחזיר את העולם למים, והכל מתחיל שוב, לא יצליח לשנות את העובדה של מה שד' גזר עליו להיות.

ואת זה למדים מראובן. חשבונות? למה לנו?! אבל תשובה ומעשים טובים הם הם הזכות שלנו. וגדול ראובן, בכור בניה של לאה, שכאשר שומע את חלומות יוסף מבין מהם, שהוא ה'בת קול' שלו. וכמה אהב את יוסף על כך, וכמה הכיר לו טובה. ראובן, ראו בן זה! ראו בנים אלו – – –

שלוש הרגלים הרי הם כנגד ג' האבות. (ניסן – אברהם, שבועות – יצחק, סוכות – יעקב). חנוכה ופורים הם ימים טובים שקבעו רבנן, הם תיקון בזמן החורבן. יסוד החנוכה מבני לאה (בית חשמונאי כהנים לויים ובניהם). הארת פורים מבני רחל (מרדכי ואסתר משבט בנימין). וכולם יחדיו מעידים גם על התורה שבכתב וגם על התורה שבעל פה, גם על מצוות שבין אדם למקום וגם על מצוות שבין אדם לחברו. ואף עניינו של יוסף ועניינים של האחים הקדושים – מתחוור כשלימות מופלאה.

גזירת יוון נמשכה שלוש שנים ושמונה חודשים, שלא לסגור דלתות הבתים. בתקופה של ימות משיח, כל הבחינות של כל הגלויות נמצאות בכאן. ד' ירחם. והציווי שלא לסגור את דלתות הבתים, היום נחשב לחלק מ'תרבות' ו'שיח ציבורי'. אלו גזירות!!. לפתוח את מה שהיה סגור, ולהתיר את האסור? ד' ירחם. לפתוח את דלתות הלב, שחתום בחותם הקדושה חלילה! וכל המכשירים וכל הטכנולוגיות הן לשתף ברשתות של סט"א את כל מה שיש בפנים. ומקיימים סדנאות איך לדבר 'על הכל' ד' ירחם. ואיך 'לפתוח את הדברים'… ופתאום מותר לפטפט על דברים שמעולם לא פטפטו בהם. ולהתלבט עם הזולת על עובדות החיים. ולהרהר על המציאות הקדושה שד' בחר בדיוק בשבילנו. המשפחה, ההורים, הילדים… מחווים 'דעה' על כל מה שזז. ומגיעים לא רק לדלתות הבתים, אלא לכל החדרים והמטבחים וחדרי הילדים והחינוך הנהוג בהם… ובכאן מגיע כח תיקונו של ראובן שסלל לנו את הדרך. שלא ניכנס לחשבונות של קנאה ושנאה וחישובים למי מגיע מה.. אלא כמו ראובן, 'ראו בן', אשר מתעניין רק במה ששייך אליו ולמעשיו המעולים. ועושה תשובה על כל בלבול שלא ראוי.

גזירות יוון הם חלק ממגמה של 'החשיכו עיניהם של ישראל בתורה'. וכי איך אפשר להחשיך את התורה? הרי זו אש! האור הגנוז!, האור שהעולם לא יכול לעמוד בפניו, אור ימי בראשית, נמצא בתורה הקדושה. ומאיר מסוף העולם ועד סופו. ואיך אפשר להחשיך בתורה? עשו מסע פרסומי נוראי ששטף את כל הארץ, ואשר דיבר על התרבות הנאורה ד' ישמור.

היה אומר האדמו"ר העטרת שלמה מאשלג זצוק"ל: היוונים היו משכילים גדולים. גם הם יודעים ששכל האדם מוגבל. ותמיד יש דברים הם גדולים מהתפיסה שלהם. אז מה קומם אותם? איך גם בדברים שהשכל מבין, גם אותם מקיימים היהודים לא בגלל שהבנתי, חלילה, אלא בגלל שכך ציווה ד' אצלנו. הכל זה 'חוקי רצונך'. עושים זאת כחוק, למה? כי זה רצונו של המלך!

ואמנם היא הנותנת. שכאשר עושים את הדברים לא בגלל שהבנתי, אז גם כשמגיעה סוגיה קשה היהודי לא מתרעם. אם אבא לא נותן מה ש'אני מבין' שהיה צריך לתת לי, אז מה עושים? כועסים? מנתקים קשר? מבטלים את מצוות כיבוד הורים? ד' ישמור. זו חשכות של יוון. לבסוף השכל עושה לבן אדם כזה חושך… ד' ישמור. פתאום הוא לא מסכים ולא מוותר, עד שכל הערכים מתנדפים ממנו. אבל יראי ד' עושים חוקי רצונך, מקיימים מצוות – מפני הציווי, והם זוכים להכרה רוחנית.

'ויהי כמשלוש חודשים', אומר החת"ם סופר זיע"א, הרי מראש השנה, עתה זה נמלאו כמשלוש חודשים. שולחת כנסת ישראל הקדושה והטהורה סימניה לאבינו שבשמים. "אמנם, בקשנו על שנה טובה ובשורות טובות, והבטחנו לשוב בתשובה ולהתחזק במעשים טובים. ואחרי כמשלוש חודשים, מבקשים אנו: הכר נא למי החותמת? מי מדליק באותו פח שמן טהור החתום בחותם כהן גדול? מי הוא ששומר על ה'חותמת' של דברי הצדיקים, ואשר דבוקים בחותמת הזו שגדולי הדרך חתומים עליה וקובעים מה טהור?". "ולמי הפתילים? מי מדליק בפתילות קדושות ומאיר את נפשות ביתו באור הגנוז?! הרי אנו בניך". מתחזקים אנו באור נרות החנוכה, ואף שבחוץ חושך מכסה את הארץ. אנו מבינים שהגיע הזן המיוחד שבו מעניק לנו הבורא יתברך יכולת להתקדש במצווה חדשה. יכולים אנו אפילו עכשיו דווקא ברדת החשיכה, להדליק את הנר. לכן מודים ומברכים מיד בלילה הראשון: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

מצויים אנו בימים אלה, תחת השראתם של ימי החנוכה, הימים שבהם גברו אור האמת והטוהר היהודי על החשיכה שתרבות יוון גמרה אומר להשליט על ישראל – כדברי חז"ל: 'חושך זו יוון שהחשיכה עיניהם של ישראל'. הגדרת תרבות יוון כחושך מעוררת לכאורה פליאה. הרי תרבות זו מאז – ועד היום – מתהדרת ב'נאורות', בבהירות הדעת ובאור החירות – ואיך זה שדווקא 'נאורות' זו מתוארת על ידי חכמינו כ'חושך', שהיא האנטיתזה של האור? אכן, עיון לעומק במהותה של אותה 'חכמה יוונית', כפי שהיא מכונה במקורותינו, חושף את מהותה השלילית, את הצללים הרבים המשוטטים בתוכה ואת הקדרות הרוחנית שהיא גוזרת על הנלכדים בה.

אך לא רק השפעתן ההרסנית של היוונות וההתייוונות בעבר, מחייבת עיון וניתוח. אנלוגיה הדוקה ניתן לגזור מן הימים ההם לזמן הזה. את הלקח ההיסטורי של ניסי החנוכה יש ללמוד גם בהקשר האקטואלי, משום שרוחות יוון מנשבות גם במקומותינו בהווה, ואף כיום אנו שרויים למעשה, בסער הקרב עם הרוחות זרות האלה. זירת הקרב הזו ניטשת בחזיתות הרבה, אך בעיקר היא מתפרסת במרחב החינוכי. וכבר אמר בעל ה'שפת אמת' זיע"א: "ונקרא 'חנוכה' על שם חנוך לנער (משלי, כ"כ,ו)". ננסה להבין בראי ראייתו, מה משמע חנוכה ההיסטורי, ומה המשמעות הנגזרת ממנו בהווה.

ראשית לכל, נוטע חנוכה בתשתית תודעתנו החינוכית, את האכסיומה האלמנטרית, אשר ממנה ברור, חד משמעית, שהאור הטהור של נרות החנוכה, היה תולדת פח השמן הניסי, שנחתם בחותמו של כהן גדול. הלקח האקטואלי הראשוני הוא אפוא, שחינוך יהודי אמיתי, המזוכך מכל תערובת של נוכריות, מתאפשר רק אם החינוך הזה חתום בחותמת של הכהנים הגדולים, קרי: גדולי הדור, ורק הציות המוחלט להם הוא הערובה הבטוחה לטהרתו ולזכותו.

בכלל – אין כמו ימי החנוכה להמחיש את מהות המאבק הנמרץ והבלתי מתפשר על טוהר ישראל ועל זוך חינוכם של בני ישראל. על כן, יש בימים אלה, גם כיום, כדי ללמדנו את כובד העול המוטל על הורים ומחנכים. במציאות המורכבת שבה סכנות מבפנים ומבחוץ מאיימות על ייחודו של חינוכנו. וככל שעיוננו בנתוני המאבק הנחוש של אז יהיה מעמיק יותר, כך יתבהר לנו, שמשמעותו הגורלית של המאבק שאנו, הורים ומחנכים, נתונים בו היום על נפש הדור הצעיר, הוא למעשה, התמודדות היהדות הצרופה נגד מגמת ההתייוונות אשר הן נעשות מפעם לפעם תוקפניות ונועזות ביותר, ותכסיסיהן מאופיינים ביתר שאת, באמביציות של  כיבוש טוטאלי ח"ו, תוך רתימת כל האמצעים הטכנולוגיים והתקשורתיים למאבק החזיתי הזה.

בעצם הדלקתם בקדושה מרמזים נרות החנוכה את היותם האנטיתיזה של החושך. החושך הזה שעל ההורים ומחנכי הדור מוטלת המשימה לגרשו – מהו? כאמור לדברי חז"ל 'חושך זו יוון'. יוון, הנאורה כביכול, דווקא היא מכונה 'חושך', כי אכן זוהי מהותה המדוייקת: היא לא רק מפיצה 'אופל', היא החושך עצמו. והגדרה חריפה זו , כחושך, של אותו מעוז תרבותי הלא הוא היווניות, להדריכנו באה – איך לזהות את המעטה המזויף, של הנאורות כביכול, למרות שהוא ערוג ערכים כאילו תרבותיים. איך להתייצב נכחו, חרף היותו מחופש למנוע של 'קידמה' – החותר להשכלה ולמדעים, לתארים אקדמאיים ולהישגים באומנות ובספורט – אך בא בעת הוא גם דוגל בשחרור תאוותני בהמי ובערעור ערכי המוסר האלמנטאריים: ובתוכם – הרס המשפחה ושעבוד ליצרים הכי נמוכים של האדם. ואמנם זוהי החשיכה של רוח יוון, המתקדמת כביכול, אך באמת כל כולה מגוייסת לטשטוש ההבדלים בין האנושי הנאצל לבהמי השפל. תרבות, הדוגלת בנסיגה מוסרית ובהכחדה של אורחות חיים זכים על יד שעבוד נרצע למיתרנות, לחומר ולחומרנות.

בעל ה'שפת אמת' ממשיך ואומר שנס החנוכה עורר את עם ישראל מן השכחה שזממה עליו יוון. הוא הקיצו מתרדמת ההרגל ומשגרת החיים, שהתאפיינה בהעדר להט נשמתי. בעקבות חנוכה התעוררה בעמנו השאיפה לקבל מחדש עול מלכות שמים. והתעוררות זו, חינוך מחודש זה, נשאר רושמם לדורות. היוונים, בקשו כפי שנאמר ב'על הניסים', 'להשכיחם תורתך', קרי, להטביע את ישראל בשכחת מהותם, ולהגרר לשיגרת חיים חסרת נשמה. כי 'שכחה', כידוע, היא היפך ההתחדשות. לשכוח – הוא צורה מסויימת של הכחשה עצמית. וחנוכה, שהוא סמל ההתגברות על רוח יוון, הוא היפך השכחה, ובו קיימת סגולת התעוררות האיכפת. לכל הדעות, זהו המירשם שחינוכנו זקוק לו היום, כדי להדוף את חושך ההתייוונות המודרנית של 'הכפר הגלובאלי', הנסחף אחר ערכים המכשילים – של החיצוניות ושל המתירנות הגורפת.

ועוד אומר בעל ה'שפת אמת': "מה שהיה הנס דחנוכה במנורה, כנראה שכל מחשבות היוונים היתה לטמא השמן וכו'. דהיוונים רצו להעביר בני ישראל מהשי"ת על ידי החכמה". ואמנם כמה קולעים דברי ה'שפת אמת' לזמננו, כשהוא מסביר שהיוונים ביקשו להרחיק את ישראל מהקב"ה על ידי חכמתם, ועל כן זממו לטמא את השמן במנורה, שהיא כידוע, סמל החכמה. "והיוונים רצו לעשות הטפל עיקר…ולהשכיחם הפנימיות, והקב"ה הצילנו מהם".

"בשם מוז"ל על מצוות נר חנוכה מבחוץ, שעל ידי שהיוונים היתה להם העזה גדולה לפרוץ פרצות בבית המקדש ולטמא השמנים שבהיכל, ורצו לעשות מרשות היחיד רשות הרבים, מול כן נקם ד' יתברך בהם ועשה התגלות הקדושה עם לתוך רשות הרבים". אי אפשר שלא להתפעל מן האקטואליה שבדברים. כי האם לא זוהי תמצית הבעיה החינוכית, שאנו ניצבים בפניה בוואריאציות אין ספור: ההתייוונות החותרת 'לעשות מרשות היחיד רשות הרבים' – ובמילים אחרות: הזוממת לבטל את הצניעות, לקרוע את המחיצות ולבלבל את התחומים. ואמנם כמה אנו מייחלים גם עתה לאותו נס חנוכה היסטורי שבו 'נקם השי"ת בהם ועשה התגלות הקדושה… לתוך רשות הרבים'. והנה סיוע רוחני זה מובטח לנו, כאשר נקדש אף היום את רשות הרבים על ידי 'נר חנוכה מבחוץ'.

על מחלוקת בית שמאי ובית הלל, בעניין הדלקת נר חנוכה, מסביר בעל ה'שפת אמת', שבית שמאי שדעתם היא "פוחת והולך", סוברים 'כי מקודם צריכים להיות סור מרע, וזה פוחת והולך' – שהרי כמובן מן הרע צריך להפחית בהתמדה ולקזז ממנו עוד ועוד. לעומתם בית הלל סוברים, שיש להיות 'מוסיף והולך, ובזה ההתלהבות המאיר בו מטהר גופו ומבער ממילא הפסולת'. כלומר, יש להרבות בטוב, 'בהתלהבות המאיר בו' שהרי כדבריו סגולת האש הכפולה היא: גם להאיר – מזה, וגם לבער – מזה.

מכל אלה אנו מבינים שבחנוכה הקריאה היא: להעלות אור בנרות. להלהיב את הרוח, ומהארותיו עלינו להצית את האיכפת היהודי בלבבות הדור הצעיר המתחנך על ידינו. ימים אורים אלה מדריכים אותנו לרומם שאיפות וללבות בשומעי לקחנו נחרצות ודבקות. לטעת בהם אמביציות רוחניות נעלות, לרענן את השגרה ולהקיץ אותה אל כמיהות רוחניות. לטפח בדור הצעיר שאפתנות לרוממות יהודית, להגביה את ליבם בדרכי ד', ולהלהיט את נשמתם באש הערגה לקרבתו.

זה בדיוק התפקיד המוטל עלינו כיום, לנוכח החשיכה, שזוממת ההתייוונות המודרנית להנחיל בלבבות. יש לזנוח כליל את הדהירה אחר כל מה שמייצגת התרבות היוונית, המשועבדת ליצרים ולזר, המחצינה את השאיפות, והזוממת להסוות את האינסוף, על ידי טיפוח ההתמקדות בגבולות המיניאטוריים של ה'כאן' וה'עכשיו'. בכך מנסה תרבות זו לכבות את ההתלהבות דקדושה, העורגת לחיים של משמעות ושל עומק חווייתי טהור. במסווה של 'התקדמות' ו'התפתחות', שאינן אלא חיפוי על יצרי חקיינות ושכפול עלוב של אורחות הגויים, זוממת רוח יוון בזמננו לנתץ מחיצות ולהשליט את חוקי שטח ההפקר על המתחמים הפורחים האוטנטיים שלנו.

והלא אף אלה הם דבריו של בעל ה'שפת אמת' בנידון: "וזה רמז מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל – נר מצוה ותורה אור, ובעל הבית באמצע – הוא עיקר התכלית, שתורה ומצווה יעשו רשימה בנפש האדם, להדריכו בדרך חיים".

לע"נ: הרב שמואל בן יוסף צבי הלוי וואזנר זצ"ל, האדמו"ר מסערט ויז'ניץ זצוק"ל, הרב יורם מיכאל בן רינה אברג'ל זצוק"ל, חביב בן שוקרולה ע"ה, מזל בת רחל ע"ה. אסתר בת יחזקאל ע"ה. לרפוא"ש  בתוחש"י: הרב אלטער דוד חיים בן חיה שרה לביאה, הרב שמריהו יוסף חיים בין פעשא מרים שליט"א, הרב שלום בן ימנה ארוש, הרב ישראל בן לאה פראדל, הרב בנימין בן איטה ביילא, הרבנית חיה עליזה פריידעל בת חוה לאה, בלה בת יוכבד, הדסה בת יוכבד, מירית בת אסתר, יובל ומור מרים בנות מירית, הדסה חיה בת לירז, שלומית בת פרלה, שי ברוך בן שלומית, אהרן בן אביבה חיה, שושנה העניא בת גיטל טובה, רג'ינה סמדר בת נג'ד דליה, הדסה (לבונה) בת שירה, רחל בלימא בת מאיה מליה, שושנה רייזל בת מרים בלימא, אברהם בן שרה, עופר אפריים בן מזל. פייגא שולמית בת רבקה, ג'קלין בת אסתר, רבקה שיינדל בת ריטה יכט,  שמחה ברכה בת מסעודה, מזל-טוב דינה בת מסעודה, ציפורה בת בלהה, תהילה בת סהר. מתוקה נעמי בת יהודית. אהרן בן שרה רשה. זמירה נחמה בת אסתר, כוכבה בת אירן אילנה, נאור שליו בן רות, אלישבע (איתיאל) בת דפנה, אליה חנה בת רחל, וכל הפצועים מהפיגועים השונים. זש"ק:  מלכה בת חיה שיינדל. לאה בת שרה חיה ויואב בן חנה פרימט. יפית מרים בת חנה. עוברות עמך ישראל: זיווג הגון: אביטל בת שושנה העניא, דניאל בן חנה, אהרן רוני בן חנה, מאיה בת אינה חנה, עדנה בת שרה חיותה, דב יחזקאל בן סוזאן, איתן נתנאל דוד בן נעמי, מנחם מענדל יוסף בן גיטל טובה, שרית בת חיה ציפורה רבקה, מרים העניא ודוד מרדכי בני נחמה שרה, יהודה אריה בן שרה. מרדכי אליהו בן אביבה חיה, דיצה חיה בת מאשה. רחל בת יעל, בינה אתל בת רחל, יעקב אלימלך בן רחל דינה, שירה בת אילנה. אחינו הנתונים בצרה ובשביה: יהונתן בן מלכה פולארד, שלום מרדכי בן רבקה רובשקין.