הרב משה שינפלדאדם צעיר פנה אל רבו בשאלה, מאיזה גיל עליו להתחיל לחנך את בנו שזה עתה נולד. "בן כמה אתה?" – שאל הרב, "בן עשרים ותשע" – ענה האיש. תשובתו של הרב הפתיעה את השואל: "היה עליך להתחיל לחנך אותו לפני עשרים ותשע שנה, ביום בו אתה נולדת".
כל הורה חושב על הזמן בו ילדו – שעד אתמול היה "גוזל" רך, יגדל, יפרוש כנפים, יעזוב את הקן ויתחיל להיות עצמאי בחייו.
ההורים חושבים ודואגים על עתיד ילדיהם, ולכן הם משתדלים ככול שביכולתם להעניק לילדיהם כלים, שיעזרו להם לחיות את חייהם באופן הטוב ביותר. כיום, מקובל מאוד לשלוח את הילדים לחוגים והשתלמויות בתחומים רבים – בתחום השפות, המוזיקה, הספורט, האלקטרוניקה ועוד, כל זוג הורים וסולם הערכים שלו, וכמובן בהתאם לצרכים האינדיבידואליים של הילד.
אין ספק, שהדאגה הראשונה במעלה שאמורה להיות בראש סדר העדיפויות, היא לצייד את הילדים באופי נוח, מידות טובות, הסתכלות על העולם בעין טובה ועוד. אלו הכלים החשובים ביותר לחיים מוצלחים, למרות שחייבים להודות, שקיים מחסור בהשתלמויות מן הסוג הזה.
על חינוך מוצלח כותב שלמה: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כב, ו).
הדברים נכונים ביחס לכלל האנושות, ואכן, בכל מדינה מתורבתת קיימת מערכת חינוך ממלכתית. אולם העם היהודי לדורותיו, צייד ומצייד את בניו בכלי החשוב ביותר – אמונה וביטחון בבורא עולם.
האמונה של האדם באלוקים אמורה להחזיק את האדם בכל סערות החיים, ולגרום לו לחיות עם חוסן נפשי פנימי בכל תהפוכות חייו. לכן, רמת החוסן של "חומרי יסוד" אלו, אמורה להיות גבוהה ביותר.
למשל: נביט על בניין חדש שזה עתה הסתיימה בנייתו. הבניין נראה טוב, חזק ויציב. אולם יתכן בהחלט, שגם בבניין זה יש נקודות תורפה ואזורים בהם הוא קצת חלש. מתי נוכל לדעת אם הקבלן התרשל בטיב חומרי הבניה והיכן נקודות התורפה? התשובה היא – בשעת רעידת אדמה. כאשר יש רעידת אדמה, המקום הראשון שהבניין ייסדק הוא באזור התורפה.
הבניין ורעידת האדמה הם משל לחיים.
בניינו הרוחני של האדם ואמונתו בבורא, יכולים להיראות יציבים וחזקים כלפי חוץ. כאשר "האדמה יציבה", וכשהחיים מתנהלים על מי מנוחות, קל יותר להאמין בבורא. אולם מתי הם רגעי המבחן של האמונה? כאשר הקרקע בוערת ורועדת מתחת הרגליים, כאשר אדם נתון בתוך סערה, קושי וצרה. מדד האמונה של האדם נמדד בעיקר בזמנים אלו. כמובן, שאלו גם רגעי המבחן של ההורים, האם הם הצליחו לתת לילדיהם כלים להתמודדות מול פגעי הזמן.
יעקב אבינו נדד רוב חייו. ליעקב לא היה רגע אחד של מנוחה, והוא הוצרך להתמודד מול חזיתות רבות. גם בנו – יוסף, היה כמוהו. ליוסף כמעט ולא הייתה מנוחה עד סוף חייו. הוא התייתם מאמו בגיל צעיר, היחסים בינו לבין אחיו היו למודי עליות ומורדות, אחיו שנאו אותו, קנאו בו, ואפילו תכננו להורגו. כשהיה בגיל שבע עשרה, אחיו מכרו אותו לישמעאלים, ובסופו של דבר הוא התגלגל למצרים, וגם במצרים הוא ישב בכלא על לא עוול בכפו, במשך שתים עשרה שנה.
ביוגרפיית החיים של יעקב ויוסף, דומה בפרטים רבים. יעקב התמודד מול אח שרצה להורגו, ויוסף התמודד מול אחים שרצו להורגו. שניהם שהו מחוץ לביתם שנים רבות, שניהם סבלו בבית אדוניהם ועוד. ניתן לעיין בדברי המדרש (בתחילת הפרשה), המביא למעלה מעשר הקבלות וקווי דמיון בין יעקב אבינו, לבנו – יוסף.
ליעקב היה קשר מיוחד עם יוסף, וכבר בתחילת הפרשה מובא שהקשר האמיץ ביניהם בא לידי ביטוי בין היתר בכך שיעקב עשה ליוסף כתונת פסים מיוחדת.
יעקב עמד איתן באמונתו בכל סערות חייו, וזאת בזכות האמונה האמתית שאביו – יצחק, ואמו – רבקה, נטעו בו.
יוסף – כאביו, עמד בהצלחה מרובה בכל הניסיונות הקשים, ואין ספק שאחד הדברים שהחזיקו אותו חזק, היה זה החינוך המעולה שקיבל מאביו. נראה בהמשך, שיוסף הודה בפה מלא, שהוא שרד את כל התהפוכות בזכות אביו.
בשורות הבאות, נראה באילו כלים צייד יעקב את יוסף, טרם צאתו למסע המפרך, ציוד שנותר עמו עד יום מותו.
התורה כותבת כך: "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו, כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ, וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (לז, ג). יעקב עשה ליוסף כתונת פסים מיוחדת. אמנם עדיפות זו גרמה לקנאה בין האחים, והתלמוד אף כותב שגלות מצרים נגרמה כתוצאה מכך (שבת י ע"ב), אולם יעקב ידע שהתועלת מעשיית הכתונת רבה מאוד, והיא שווה את כל האפקט המר הנגרם ממנה.
יעקב ידע, שכתונת הפסים, היא זו שתחזיק את יוסף בכל ניסיונותיו. למה הכוונה?
נבאר את כוונת הדברים (ספר "אסופת מערכות" על פרשה זו, מקורו מביאור ה"שפת אמת", פרשת ויגש).
רש"י מביא את דברי המדרש, שהמילה "פסים" היא ראשי תיבות של הצרות שעברו על יוסף – פוטיפר, סוחרים, ישמעאלים, מדינים. בפשטות הכוונה, שכתונת הפסים גרמה לקנאה בין האחים, וכל הטלטלות שיוסף עבר נגרמו כתוצאה מקנאה זו. לכן במילה "פסים", מרומזת תמצית חייו של יוסף.
אולם ניתן לומר גם להיפך. כתונת הפסים, היא זו שהחזיקה את יוסף בכל תחנות חייו, והיא זו שגרמה לו לצלוח את הטלטלות של הפסי"ם. כיצד?
המדרש כותב (מדרש רבה צז, ו), שכתונת הפסים שיעקב עשה ליוסף, היא כתונת העור שאלוקים עשה לאדם הראשון ולחווה, בשעה שהם גורשו מגן עדן – "וַיַּעַשׂ השם אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר, וַיַּלְבִּשֵׁם" (ג, כא). כתונת זו, עברה בירושה מאדם הראשון אל יעקב, ויעקב העבירה ליוסף.
לפני שאלוקים גרש את אדם מגן עדן, ושלח אותו אל העולם הזה, הוא נתן לו בגד. בגד הינו מלבוש חיצוני. מתחת הבגד יש גוף, שהוא חשוב יותר מן הבגד. האמת היהודית אומרת, שגם הגוף הוא מלבוש חיצוני, ו"מתחת" הגוף יש נשמה, שהיא עיקר האדם.
כשם שבגד הינו דבר הפושט צורה ולובש צורה ("הֵמָּה יֹאבֵדוּ וְאַתָּה תַעֲמֹד, וְכֻלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ. כַּלְּבוּשׁ תַּחֲלִיפֵם וְיַחֲלֹפוּ" – תהלים קב), והגוף הוא קבוע ביחס לבגד, כך הם החיים. החיים לובשים צורה ופושטים צורה, אולם אדם צריך להיצמד תמיד לנקודת האמת הפנימית שלו. אדם הראשון יוצא מגן העדן, אל עולם מלא תהפוכות, מלא ניסיונות וגדוש בקשיים. אלוקים מבקש ממנו לזכור, שכל מה שיבוא עליו הוא רק "לבוש" חיצוני, ומטיל עליו לזכור תמיד את האמת היהודית.
את אותו בגד מעביר יעקב ליוסף, וכך הוא אומר לו: קח את הבגד המסמל יותר מכל את ניסיונות העולם הזה, ותדע לך שתיאלץ להתמודד מול פסי"ם, אולם תזכור תמיד, שבורא עולם נמצא מתחת לכל המלבושים החיצוניים.
נוסיף נקודה: כאשר אדם רוצה לחנך את בנו שלא יעשה מעשה מסוים, עומדות בפניו שתי אפשרויות: האפשרות הראשונה היא לצוות על בנו בנחרצות – אל תעשה מעשה פלוני. אפשרות שניה, היא לומר לילד כך: אתה ילד כל כך מיוחד, כל כך טוב, לילד מיוחד כמוך לא מתאים לעשות מעשה פלוני. על פי רוב, הגישה השנייה אפקטיבית הרבה יותר. הרעיון הוא לטעת בילד "גאוות יחידה" ומכובדות חיובית, כדי שהוא ירגיש לא בנוח עם עצמו כאשר הוא עושה דברים שאינם הולמים את מעמדו.
יעקב עושה ליוסף בגד מיוחד, דווקא בגלל שהוא יודע שיוסף עתיד לצאת למסע חיים מפרך. יעקב אומר ליוסף – אתה מיוחד! יש בך כוחות מיוחדים! יש לך אישיות, יש לך אופי, יש בך אמונה! גאוות היחידה הזו, היא זו ששמרה על יוסף בתהפוכות חייו.
"כתונת הפסים" הייתה חלק מאישיותו של יוסף, גם לאחר שאחיו פשטו אותה ממנו.
יוסף הכיר בכך. היכן? כשאשת פוטיפר פיתתה אותו לדבר עבירה, הוא כמעט נשבר. יוסף כמעט מעד. מה הציל אותו ברגע האחרון? התלמוד (סוטה לו ע"ב) כותב כך: "באותה שעה באה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף, עתידין אחיך, שיכתבו על אבני אפוד (של הכהן הגדול) ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם?".
ברגע כה קשה, גאוות היחידה שאביו נטע בו, הבזיקה אל מול עיניו כברק בחשיכה. יוסף ראה ושמע את אביו אומר לו – כל האחים שלך יהיו רשומים על החושן, כולם בונים את עם ישראל, את כל זה אתה רוצה להפסיד בגלל הנאה חד פעמית? אתה מפסיד את העתיד שלך, יש לך עתיד מזהיר! חבל לך לאבד אותו.
הזכרנו בעבר ("מושג מהפרשה" – ויגש), אולם נחזור על הדברים, מפני שהם משלימים את התמונה. לאחר עשרים ושתים שנות הנתק בין יעקב ויוסף, יוסף קורא לאביו שירד מצרימה – "וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ, וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל, רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי" (בראשית מה, כז). מה פשר העגלות? רש"י מביא בשם חכמים במדרש, שיוסף רימז לאביו, שהוא זוכר את הסוגיה האחרונה שהם למדו יחדיו לפני שנפרדו – את פרשת עגלה ערופה. מהי 'עגלה ערופה'? אם אירע שמצאו אדם הרוג, ואין בידי בית הדין שום פיסת מידע היכולה להוביל לפענוח ההריגה, מצווה התורה את חכמי הסנהדרין למדוד איזו עיר קרובה ביותר למקום בו נמצא ההרוג, וכשקובעים את העיר, זקניה וחכמיה לוקחים "עֶגלת בקר אשר לא עובד בה, אשר לא משכה בעול, והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע, וערפו שם את העגלה בנחל" (דברים כא, ג-ד).
לאחר שזקני העיר עורפים את העגלה, הם צריכים לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". השאלה הנשאלת היא, וכי עולה על דעתנו שהכהנים וזקני העיר הם אלו שהרגו את החלל, עד כדי כך שהם צריכים להצהיר בפומבי שלא הם אחראים על מותו של האיש?
התלמוד (סוטה מה ע"ב, מובא ברש"י) מביא שאלה זו – "וכי על דעתנו עלתה שזקני בית דין שפכי דמים הן?", והתלמוד עונה תשובה מרתקת – "אלא, שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה". זאת אומרת, וודאי שהתורה אינה חוששת שכהני העיר וזקניה הם אלו שהרגו את האיש באופן ישיר, אולם בכל אופן הם צריכים להודות ולהצהיר, שהם לא ראו אותו יוצא מן העיר או שוהה בתוך העיר עצמה בלא מזון ושתייה. כלומר, על זקני וחכמי העיר מוטלת החובה לדאוג למערכת סיוע וצדקה לנזקקים, וכשהם "נתקלים" באדם נזקק מחובתם לדאוג לצרכיו. לכן אומרים זקני העיר, שהם באופן אישי לא נתקלו בהרוג ולא היה בידיהם מידע שהוא היה זקוק לסיוע, משום שאם הם כן היו רואים אותו יוצא בלא מזון ובלא שתייה, הם לא היו יכולים לומר על עצמם "ידינו לא שפכו את הדם הזה".
אם כן, פרשת עגלה ערופה מלמדת את עניין ה"לוויה" והליווי. מוטלת חובה על זקני העיר ללוות את האנשים ולדאוג להם לצידה לדרך.
יוסף שולח לאביו עגלות. הוא בעצם אומר לאביו – אתה ציידת אותי לפני שנפרדתי ממך. הצידה החזיקה מעמד והיא זו שהחזיקה אותי בכל השנים הקשות. כשם שבפרשת עגלה ערופה לומדים אנו שבית הדין מחויב לצייד פיזית באוכל ובשתייה את הבאים בשערי העיר, כך אתה ליווית אותי במטען רוחני, מטען שנסך בי כוחות לעשרים ושתיים השנים האחרונות בהם הייתי ב"דרך", בניכר. כשיעקב רואה את העגלות – כשהוא שומע את זה, הוא הבין שיוסף נשאר "יוסף הצדיק" גם במצרים, ומיד: "ותחי רוח יעקב אביהם".
עבודת האב היא לגרום לכך שדמותו תופיע בעיני שכלו של הבן, גם ואולי אף בעיקר ברגעי משבר.
כדי שדמותו של האב תעמוד אל מול עיני הבן גם כעבור עשרים ושתים שנה, חשוב שהאב יראה לבן כמה הוא באמת אוהב אותו. זו עבודה המוטלת על האב. כשהאב ממלא את תפקידו נאמנה כלפי בנו, גם כעבור שנים, הבן יחשוב – אני לא עושה מעשה פלוני, בגלל שאני לא יכול לאכזב את אבא שלי.
מאת: רב משה שינפלד