הצילני מיד אחי מיד עשו – תפילה גורלית לפני הפגישה

מי היה מאמין שדווקא הכנס השנתי הגדול, שהיה אמור לתת את הדחיפה ואת הדרבון ואת החיזוק – יתן את ה"מכה בפטיש" לכיוון ההפוך. המרצה ריגשה עד מאד את מתנדבות ארגון החסד של הסמינר כאשר תיארה את גדלות רוחן של הנערות הצעירות, אשר תורמות מזמנן ומכוחותיהן, בהתנדבות מלאה ושלא על מנת לקבל פרס – למשפחות הנזקקות לעזרה בזמנים של קושי ומצוקה, לילדים מיוחדים ומשפחותיהם הכורעות תחת הנטל, או לקשישות המצפות בכיליון עיניים לרוח הנעורים העליזה המוסיפה ענין ושמחה לחייהן. היא דיברה ברגש רב על גודל פועלן שכולו רק לשם שמים, ועל מידת החסד שהן מרבות בעולם. ובעוד חברותיה של אתי היושבות מימינה ומשמאלה שואבות מלוא חופניים חיזוק וכוחות מחודשים, היא ישבה שם וליבה הולך ושוקע, הולך ומתכוץ, ורוח ההתנדבות והרצון לתת ולפעול, הולכת ומתנדפת עד כי לא נותר ממנה דבר.

לשם שמים? שלא על מנת לקבל פרס? נו, באמת. לא אצלה, טעיתם בכתובת. זאת אומרת, אולי כן, באחוזים ספורים כלשהם, קיים אצלה גם איזשהו רצון אמיתי וטהור לתת ולהעניק ולעזור, אבל כאשר היא בוחנת את עצמה ואת מניעיה במבט כן שאינו מוכן לדמות לאף אחד, כולל "ובעיקר" לא את עצמה, התמונה הרבה פחות פוטוגנית מזו שמציירת ברוב כשרון המרצה שעל הבמה. אולי היא מדברת על אחרות, שבאמת לא מעניין אותן שום דבר חוץ ממצוות החסד שהן מקיימות, אבל היא מעניינים אותה עוד כמה וכמה דברים.

קודם כל, זו תעסוקה נהדרת. היא הצעירה בבית, הרבה עזרה לא נדרשת ממנה בחיי היום יום, והיא בהחלט רוצה משהו מעניין ובעל תוכן שימלא את שעות אחה"צ הקצת מידי ריקות שלה, בהנאה ובסיפוק. שנית, כל ההילה שסביב ארגון החסד ומתנדבותיו גם כן מוצאת חן בעיניה עד מאד. יש ערבי גיבוש, תמריצים, הכנס השנתי הגדול ובו תכנית מרתקת, ובעיקר – השבחים הרבים המורעפים על ראש המתנדבות, שבאמת ובתמים עושות עבודת קודש מופלאה. ואמו אסירת התודה של דודי הקטן, ודודתו המורה הנערצת, שמידי פעם טופחת על שכמה בסמינר ומוסיפה תמיד משפט כמו "את פשוט המלאך המושיע שלהם, לא יודעת מה היו עושים בלעדייך". וכל פעם ליבה מתרחב מחדש. זאת אומרת, עד לאחרונה, כאשר למדה לראות את הדברים באור יותר מעמיק.

והעיקר: לזה היא שמה לב רק לפני חודשיים, כשריקי, חברתה בלב ונפש ובת הזוג הקבועה שלה להתנדבות, הפסיקה את פעילותה לאחר שאחותה ילדה תאומים ונזקקה תכופות לעזרתה. "חסד מתחיל בבית" הסבירה ריקי והלכה לעזור לאחותה. ורק אז גילתה אתי, עד כמה היה קשר הידידות העמוק שנוצר בינה לבין ריקי, מניעה עוצמתי מאד עבורה. בכל פעם כאשר יצאה לתורנות הקבועה שלה, מילאה אותה הציפיה לשהות המשותפת והמענגת יחד עם חברתה הטובה – לא פחות מאשר אהבת החסד כשעצמו. והא ראיה: עכשיו כאשר ריקי יצאה מן התמונה ובמקומה הצטרפה אליה מלכי, סתם בת נחמדה שאין לה איתה שום קשר מיוחד – איבדה ההתנדבות, אוי לאותה בושה, חלק ניכר מקיסמה.

אז זה אומר, מסיקה אתי מסקנה עצובה, שאין זו בדיוק אהבת החסד הגדולה שלה, שמניעה אצלה את רוח ההתנדבות והנתינה. היא ממש לא פועלת רק לשם שמים כמו שמתארת המרצה, וכמו שחשבה היא בעצמה פעם, ברוב נאיביות. הבונוסים הנאים המצטרפים לעיסקת החבילה הזו, הם אלו שבעיקר מדברים אל ליבה. וככל שהיא גדלה ומתבגרת והמראה שהיא מציבה למול פניה אמיתית ומשקפת יותר, כך הדמות הניבטת מתוכה הופכת להיות פחות ופחות מרשימה.

מן הכנס היא יצאה, וליבה בל עימה. איפה היא ואיפה כל התיאורים הנשגבים ששמעה עכשיו על גדלות נפשן ואצילות רוחן של המתנדבות. אם מישהו רק היה יודע מה היא באמת… ולתורנות הבאה היא יוצאת בלב כבד כעופרת. בשביל מה את הולכת בכלל? היא סונטת בעצמה, ומרגישה שכל החשק שלה עף ברוח הסתוית הנושבת סביבה בעוז. כמו כל עלי השלכת האלו, המנותקים ותלושים ממקור חיותם, הולכים ומתפוררים ומאבדים את צבעם ואת חיוניותם, כך הולכת היא ומאבדת את כל מירצה והתלהבותה. עוד מעט תפגוש את מלכי, כמו תמיד, מתחת לבניין של דודי, ותצטרך לשלוף בכח חיוך נחמד שיסתיר את תחושותיה האמיתיות, ולמצוא כוחות לבצע את תרגילי הפיזיוטרפיה המתישים את דודי החמוד שאינו אשם, כמובן, בכל הגילויים הלא חביבים הללו אותם גילתה לאחרונה על עצמה. אבל כמה זמן עוד תוכל להחזיק כך מעמד?

"הצילני נא מיד אחי מיד עשו, כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני…." (ל"ב, י"ב) מתפלל יעקב אבינו לפני הקב"ה, בעודו מתכונן לפגישה הגורלית עם עשו אחיו. ותפילה זו כל יהודי נדרש לשאתה, במלחמתו האין סופית מול אויבו הגדול ביותר – היצר הרע, פן יבוא ויכהו. "מיד אחי" ו"מיד עשו", אלו שני תכסיסים מסוכנים אותם מפעיל למולו המלך הזקן והכסיל. הראשון – לפני מעשה, והשני – לאחריו.

מסביר בעל ה"ברכת שלום" בשם אביו בעל ה"סולם": 'זהו לבן, שאמר ליעקב "הכי אחי אתה". לפני מעשה, כאשר עומד אדם לפני קיום מצווה או עשיית חסד, הוא בא אליו כצדיק הלבוש בבגדי לבן, ואומר לו: אחי, תראה, אתה צריך לדאוג שהמעשים שלך יהיו מושלמים. ראה נא והבט על עצמך, מי אתה ומה אתה באמת. מה מניע אותך ומה שוות כל מצוותיך, אתה חושב שאתה באמת מקיים מצוות לשם שמים? רק כדי לעשות נחת רוח לקב"ה? הצחקת אותי.

מצווה אמיתית ובעלת ערך היא זו הנעשית מתוך כוונה טהורה של לשם שמים. אבל אתה – כל המניעים שלך הם רק לטובת עצמך, מסיבותיך האגואיסטיות. אתה נושא עיניך לכבוד שתנחל מן הבריות שיראו במעשיך הטובים, להנאה ולסיפוק האישי שלך, ולכל מיני רווחים אחרים שתפיק מן העניין. "הבנים בניי והבנות בנותיי וכל אשר אתה רואה לי הוא…" הכל בשביל "עצמי" ותו לא. איפה אתה ואיפה עבודת ד' לשם שמים! ובכך מפילו לידי יאוש ודיכאון, וגורם לו לאבד כל חשק לעשות משהו. כי ממילא המצוות שלו אלו פנים יש להן, הוא מקיים אותן רק בשביל עצמו ומכל מיני מניעים ארציים ואישיים, למחצה ולשליש ולרביע. אז בשביל מה לעשות משהו בכלל, אם אין בידו ממילא לעשותו בשלימות, ממניעים נקיים וטהורים? איזה ערך יש למצוות כאלו? כדי שתהיה לאדם מוטיבציה להשקיע ולהתאמץ, הוא חייב לחוש שיש משמעות, טעם וחשיבות למעשיו. אבל אם הוא מרגיש שבעצם אין להם כל ערך – אין לו שום כח לעשות משהו. בשביל מה לעבוד קשה, אם ממילא לא יוצא מזה דבר? וכך מרפה היצר הרע לחלוטין את ידיו.

לאחר מעשה, כשהאדם כבר כן עשה משהו, מתעטף היצר הרע בלבוש חדש וערמומי לא פחות. הוא בא אל האדם במבט מעריץ ומתפעל, ומתחיל לכרכר סביבו בהתלהבות מרובה: "וואי וואי וואי, ראיתם פעם צדיק שכזה? איזו מצווה ענקית עשית, מושלמת ומופלאה, מי כמוך עושה הכל רק לשם שמים, ממניעים טהורים ונקיים כבדולח, היכן יש עוד אנשים כמוך, אתה ממש צדיק יסוד עולם".

והאדם המתפתה בשמחה להאמין לו – מי לא 'נמס' ממחמאות שכאלו – נופל מיידית למלכודת גרועה לא פחות, של גאווה והתנשאות וגסות רוח, לאמור: מי כמוני! תראו איזה עובד ד' מופלג מסתובב פה… ועל זה נאמר "מיד עשיו", עשיו נקרא כך כידוע מלשון "עשוי", וזהו היצר הרע שבא ומשכנע את האדם בחלקת לשונו כי המעשה שלו עשוי בשלימות, לשם שמים ממש בלי שום פגם…

ולחכמה רבה נדרש האדם, כדי לא ליפול לאף אחת משתי מלכודות אלו, שכל אחת מהן כוחה יפה לטורדו מעולמו רח"ל. קודם כל יש לדעת שלא כל כך מהר ולא כל כך בקלות, אפשר להגיע למדרגה הנשגבת של עבודת ד' ולקיום מצוות לשם שמים ממש, ללא שום תערובת מניעים אישיים למיניהם. זו דרגה גבוהה מאד הדורשת עבודת חיים עקבית וממושכת. צריך לשאוף לכך, צריך לעבוד על כך, להשתדל ולהתקדם לכיוון, אבל לדעת שעד להשגת היעד הזה – הדרך עוד ארוכה. ובינתיים, אי אפשר לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין עד שנגיע לשם, ועד אז לא נעשה כלום כי ממילא המניעים שלנו אינם מושלמים במאה אחוז… על כל אומרים חז"ל: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה, יבוא לשמה". קודם כל מתחילים ברמת המעשה, לקיים מצוות ולעשות מעשים טובים ככל יכולתנו, אף שטרם זכינו בשלימות הכוונה.

שנית, אין לזלזל כלל וכלל בשום מצווה ובשום מעשה טוב, גם אם אין הם מושלמים וגם אם לא נעשו לגמרי לשם שמים. אין בידינו כלל להעריך ערכו העצום של כל מעשה, ולו הכי קטן, בכל דרגה שהיא. זו טעות מאד חמורה לחשוב ש"אם אין המעשה מושלם 'אין לו שום ערך'". כל מצווה, כל חסד, כל נתינה, כל עשיה לטובת הזולת – יש להם ערך עצום שאין בכוחנו כלל לשערו! כך שעל האדם לשמוח בכל מעשה טוב ברוחניות שהוא מצליח לעשות, ובכל מצווה שזוכה לקיימה, גם ברמה הרחוקה מלהיות מושלמת שבה הוא נמצא, בשל עצם העובדה שזכה לעשות רצון קונו.

ובכל עת שעומדת לפניו מצווה כלשהי לקיימה, תפילה או לימוד תורה או מעשה חסד – יש להזהר מאד ממלכודת ה"מיד אחי" הזו, אותה מנסה היצר לפרוס לרגליו במסווה 'צדקני' של 'אתה צריך לעשות את המעשה שלך בשלימות, כולו לשם שמים, אחרת הוא לא שווה'. שאין מטרתו אלא לייאשו ולהוציא את כל הרוח ממפרשיו.

וכך ביאר הרה"ק ה"דברי שמואל" את הפסוק בפרשת וירא שבו מצווה המלאך את לוט "אל תביט אחריך" (בראשית, י"ט, י"ז) – אל תביט אל הנפילות שהיו לך בעבר, כי הנה אשת לוט הביטה לאחוריה, ומה עלה בסופה? "ותהי נציב מלח"…. בדומה לכך כתב הרה"ק ה"תפארת שלמה" זי"ע, עפ"י מאמר הגמרא (פסחים ס"ז): "אין מעבירין על המצוות" כי כן דרך היצר לקרר את האדם בגשתו אל העבודה זו התפילה, לומר לו הלוא אתה מלא עוון ואיך ימלא לבך לגשת אל הקודש. אולם האמת אינו כן, כי הקב"ה שומע תפילת כל פה ומרחם על הבריות לקבל ברחמים תפילתו. וז"ש "אין מעבירין על המצוות" – שלא יעלה על זכרונו העבירות, בעת עשיית המצוות. וזה גם כן פירוש הפסוק "סור מרע ועשה טוב". בשעה שאתה עושה טוב – תסיר הרע מקרב לבבך ואל תזכרם עוד!

ובמאמר מוסגר, יש לציין שאף אם ישנם במעשה מניעים כמו סיפוק, תעסוקה, התקבלות חברתית וכו' אין מקום לבטל אותם כעפרא דארעא, כשיקולים פסולים ואגואיסטיים שיש "להשתחרר" מהם. כל אלו הם צרכים אנושיים בסיסיים וחיוניים, שאדם בריא בנפשו אינו יכול בלעדיהם, ועליו לדעת לספק אותם לעצמו בדרך הראויה והנכונה. אתי שלנו לא עשתה שום רע בכך שחיפשה לעצמה עיסוק שיעניק לה צרכים חשובים אלו, להיפך, אם היא משכילה למלא אותם באופן חיובי וראוי, ע"י התנדבות ועזרה לזולת, ולא באופן שלילי כדוגמת שוטטות ריקנית בחנויות אופנה למיניהן…. – על זה לבד מגיע לה צל"ש!

אבל לאחר מעשה – אז יש להזהר מן המלכודת השניה, זו שך "מיד עשיו", המפילה את האדם ברשת הגאווה וההתנשאות, כביכול המעשה שלו מושלם בתכלית השלימות. דווקא אז, יחד עם השמחה על שזכה לקיים המצווה, ללמוד תורה או לעסוק בחסד, עליו גם לעשות את חשבון נפשו ולשים לב למה שלא מושלם במעשהו, אבל אך ורק ברמה שתביאהו להשתדך יותר בפעם הבאה – ולא שתרפה את ידיו!

דוד המלך אומר "עורה כבודי… אעירה שחר" (תהילים נ"ז), ודרשו חז"ל: "אני מעורר השחר, ואין השחר מעוררני". מסביר בעל ה"סולם" כך: "שחר" מלשון שחור וחושך. אין הוא ממתין עד שהשחור והחושך יבואו אליו, אלא הוא מעורר אותם בעצמו. דהיינו, כאשר באות אל האדם מחשבות על המניעים השחורים והחשוכים אשר בתוככי ליבו ומסתתרים מאחורי מעשיו, מעצמן – ולא כאשר הוא זה שמעורר אותן, והן גורמות לו לעצבות ולמרה שחורה, לאמור "מה שווים בכלל כל מעשי הטובים, הכל אני עושה לטובת עצמי ולא לשם שמים כלל", הרי עליו לדעת שלא היצר הטוב הוא הדובר אליו! אין זה אלא תכסיס של היצר הרע, המבקש לחמוס ממנו את כל השמחה והתרוממות הרוח על שזכה לקיים מצוות קונו ולעשות לפניו נחת רוח, ולהפילו לשאול תחתיות של היאוש והדיכאון וההסתכלות השלילית, השיפוטית והפוסלת, על עצמו ועל כל מעשה שלו.

אלא מה? את חשבון הנפש וההתבוננות במעשיו – צריך האדם ליזום בעצמו. ודווקא בזמנים שיש לו סיפוק ושמחה ממעשיו ומן הזכות להיות יהודי העובד את קונו, וכאשר הוא מרגיש שההתבוננות הזו לא תביא אותו ליאוש ולרפיון ידיים אלא להיפך – לתפילה לפני הקב"ה, שיזכה אותו לעבוד אותו באמת ובשלימות, שייתן לו הרצון והשאיפה להשקיע ולעמול ולעשות עוד ועוד, ולעלות לדרגה גבוהה יותר. וסימן יש בידינו אם מחשבה באה מצד הקדושה או חלילה להיפך: "מעלין בקודש ואין מורידין". מה שבא מן היצר הרע, יהיה בבחינת 'מורידין', שמוריד אותו לשאול תחתיות ומותירו חסר חיות ורצון, מדוכא ומיואש. אבל דבר שבקדושה, הוא תמיד בבחינת 'מעלין בקודש'. מביא את האדם להתרוממות, לתפילה ולשמחה, דוחף ומדרבן לעשיה חיובית.

כלשונו המופלא של ה"שפת אמת" בפרשת נשא (תרל"ה): "הכלל, כפי מה שאדם עצמו שמח במעשה הטוב, וחביב בעיניו שזכה לעשות רצון המקום, הן רב והן מעט, כמו כן מקבל הבורא יתברך ממנו בסבר פנים יפות!

המלחמה שבין עשו ליעקב אינה כפשוטה – שנאת אחים הנוטרים איבה זה לזה. מלחמה זו נדרשת בחז"ל ובמפרשים כמלחמת היצר הרע, כך שהיא תורה נצחית, לדורות, שאין ערוך למהותה. עשו הוא היצר הרע. עשו תוקפו ושורשיו הם שקר ומרמה. פושט הוא טלפיו כלפי חוץ, ראו כמה כשר אני. מציע ספיקותיו לאביו, "המלח מהו שתהא חייבת במעשר"? הוא ולא אחר תופס את תפקידו של היצר הרע, הלוכד את האדם במרמה ועורמה. מדרכו של היצר הרע לפתות את האדם לדבר עבירה בעקיפין, כמו שאמרו חז"ל: "הנחש… זהו היצר הרע, שהוא הנחש המסית לבני אדם. ולמה נקרא נחש, מה הנחש הולך עקלתון ואינו הולך בדרך ישרה, כך יצר הרע משטין לאדם בדרך רע ולא בדרך ישר". כלומר, הסתתו היא בדרך עקלתון, בפיתוי ובהטעיה – זו אומנותו של היצר הרע.

אין היצר הרע מסוגל לפתות את האדם להמרות את פי ד' בשאט נפש, לכן – "חלקו מחמאות פיו וקרב ליבו, רכו דבריו משמן והמה פתיחות" (תהילים נ"ה, כ"ב) – אורב לאדם במסתרים, נעשה לו כרע ואח, נגלה אליו כאוהבו, ובלשון חלקלקות, בדברי נועם וחמדה, משדלו לעבירה. בתחילה מראה הוא לו הכל מתוק וטוב, אחר מתחיל בדבר קטן, ואז מחלחל ארסו באדם עד שכל גופו מתמלא ארס. כל מצליח היצר לצוד ברשתו. כלומר, תפקידו של היצר הוא אכן להסית את האדם לדבר עבירה. אולם הוא, בראותו כי נכשל ולא עלה בידו להפיק את זממו ולשכנע את האדם לעבירה עצמה – הריהו מסית את האדם בחלקות לשונו לעבירה באמתלה של מצווה… וכך הוא מוליכו שולל בערמומיות שאין דומה לה…

על כך ביקש יעקב אבינו "הצילני נא מיד אחי מיד עשו" – היינו מאותו יצר רע הנדמה כאח, המפתה את האדם לדבר עבירה בתואנה שהיא מצווה. מיצר רע זה הצילני שלא יהיה "אחי". רצה לומר, מיצר הרע שבא בדמות אחי, כאילו הוא יצר הטוב, ובאמת הוא עשו.

יהי"ר שהקב"ה יאיר את דרכנו העולה בית-אל, לקרב את הגאולה השלימה במהרה בימינו בלי מידת ייסורים כלל.

מאת: רבנית טובה שטיין

לע"נ: הרב שמואל בן יוסף צבי הלוי וואזנר זצ"ל, האדמו"ר מסערט ויז'ניץ זצוק"ל, הרב יורם מיכאל בן רינה אברג'ל זצוק"ל, חביב בן שוקרולה ע"ה, מזל בת רחל ע"ה. אסתר בת יחזקאל ע"ה. לרפוא"ש בתוחש"י: הרב אלטער דוד חיים בן חיה שרה לביאה, הרב שמריהו יוסף חיים בין פעשא מרים שליט"א, הרב שלום בן ימנה ארוש, הרב ישראל בן לאה פראדל, הרב בנימין בן איטה ביילא, הרבנית חיה עליזה פריידעל בת חוה לאה, בלה בת יוכבד, הדסה בת יוכבד, מירית בת אסתר, יובל ומור מרים בנות מירית, הדסה חיה בת לירז, שלומית בת פרלה, שי ברוך בן שלומית, אהרן בן אביבה חיה, שושנה העניא בת גיטל טובה, רג'ינה סמדר בת נג'ד דליה, הדסה (לבונה) בת שירה, רחל בלימא בת מאיה מליה, שושנה רייזל בת מרים בלימא, אברהם בן שרה, עופר אפריים בן מזל. פייגא שולמית בת רבקה, ג'קלין בת אסתר, רבקה שיינדל בת ריטה יכט, שמחה ברכה בת מסעודה, מזל-טוב דינה בת מסעודה, ציפורה בת בלהה, תהילה בת סהר. מתוקה נעמי בת יהודית. ליאן בת נריה (סמדר ברוך), אוראל בן חגית, קלונימוס קלמן בן ברכה, שרה חנה בת מלכה שפרה, תמר בת יעל. נועם בן ענת, אהרן בן שרה רשה. נאור שליו בן רות, מרים בלה בת סימה, וכל הפצועים מהפיגועים השונים. זש"ק: מלכה בת חיה שיינדל. לאה בת שרה חיה ויואב בן חנה פרימט. יפית מרים בת חנה. עוברות עמך ישראל: זיווג הגון: אביטל בת שושנה העניא, דניאל בן חנה, אהרן רוני בן חנה, מאיה בת אינה חנה, עדנה בת שרה חיותה, דב יחזקאל בן סוזאן, איתן נתנאל דוד בן נעמי, מנחם מענדל יוסף בן גיטל טובה, שרית בת חיה ציפורה רבקה, מרים העניא ודוד מרדכי בני נחמה שרה, יהודה אריה בן שרה. מרדכי אליהו בן אביבה חיה, דיצה חיה בת מאשה. רחל בת יעל, בינה אתל בת רחל, יעקב אלימלך בן רחל דינה, שירה בת אילנה. אחינו הנתונים בצרה ובשביה: יהונתן בן מלכה פולארד, שלום מרדכי בן רבקה רובשקין