מעמד האשה

"שעשני כרצונו"
מדי בוקר בתפילת שחרית מברך כל גבר בשם ומלכות את ברכת "שלא עשני אשה". לעומתו, לאשה נקבעה ברכה אחרת. היא מברכת בנוסח "שעשני כרצונו".

נוסח ברכה זו עלול לעורר תחושות בלתי רצויות אצל ציבור הנשים. לכאורה, מברכתו של הגבר משתמע שהוא מודה לד' על כך שנברא במעמד נכבד יותר משל האשה. לעומתו, האישה מסתפקת במצוי, משלימה בלית ברירה עם חלקה ומקבלת את הגורל שבחרה בעבורה ההשגחה העליונה, להיוולד כנקבה.

פרשנות זו שהצגנו – שורשיה בטענה עממית מקובלת שנשמעת בפורומים רבים. לפי הדעה הרווחת, היהדות מפלה את האשה, מזלזלת בכישוריה ובמעלותיה ומציגה אותה כנחותת מעמד ומחוסרת זכויות מול הגבר.

קל מאד להפריך טענה זו בהתבוננות קונקרטית. התפיסה השטחית לגבי מעמד האשה תתגלה כשגויה לחלוטין כאשר נחקור את היחס שמגלה התורה כלפי האשה.

בחינה מחודשת של זכויות האשה ביהדות תשנה את תמונת הדברים. היא תלמד אותנו כי בתחומים רבים ביהדות מועדפת האשה על פני האיש ומוענקות לה זכויות יתר. זכויות אלה הן פועל יוצא של תכונותיה הייחודיות. לא אפליה מכתיבה את השוני, אלא הבדלי הזהות. האיש הוא יצירה בפני עצמה והאשה מגלמת מהות אחרת, בעלת תפקידים משלה. עיקרון זה חוזר על עצמו בכל תחום שנבחן.

בראש ובראשונה נבחר לסקור את המישור הערכי, נבדוק כיצד מצטיירת האישה בראי התורה ונבחן האם אכן קיימת אפליה בינה לבין הגבר, האם קיים זלזול כלשהו במעלותיה.

לעצם הטענה שבפתח דברינו יש להבהיר: ברכת "שלא עשני אשה", כמו שתי קודמותיה "שלא עשני גוי" ו"שלא עשני עבד", אינה מתייחסת כלל לאישיותה של האשה אלא לגורם אחר. הגברים מודים לאלוקים על המצוות הרבות שניתנו להם לעבודת ד', לעומת החיוב המוגבל של האחרים במצוות. נבאר את הנושא.
ערך המצוות ותרומתן
מהי מצווה? משמעות המילה "מצווה" אינה רק מלשון ציווי, כלומר, שהאלוקים ציווה אותנו לקיים את חוקי התורה, אלא גם מלשון חיבור, בדומה למילים "צוותא" ו"צוות", שמשמעותן: חיבור ההופך יחידים לצוות מלוכד.

מטרתן העמוקה של המצוות היא לחבר את האדם לאלוקיו. היהודי מוקף בהלכות המעצבות את סדר יומו – הוא הצטווה להניח תפילין, לבנות סוכה, להתעטף בציצית ועוד. כל מצווה שהוא מקיים בגופו, בממונו או במחשבתו, מקשרת אותו למהותו הרוחנית הפנימית ויוצרת דבקות בינו לבין אלוקיו. מכאן משמעותה של הברכה שאנו מברכים על המצוות. כוונתה, הודיה לאלוקים על המצוות שהעניק לנו, שכל אחת מהן היא פתיל מחבר, ערוץ של התקשרות לאלוקים.

מדוע לא זכתה האשה לאותן מצוות? וכי רק הגברים זכאים להתקרב לאלוקים ברמה הגבוהה?

התשובה עולה מיניה וביה.

היא הנותנת: עצם העובדה שהאישה לא נזקקה למצוות רבות כדי לשמור על דרגתה הרוחנית, מוכיחה כי הבורא העמיד אותה מלכתחילה במקום גבוה יותר. מבחינת אופייה ותכונותיה הנשיוֹת היא טהורה יותר וקרובה יותר ליראת שמים. באופן כללי מצטיינת האישה במזג רך וחם, רגישות מפותחת ומידות נעימות ומעודנות. נתונים אלו מכשירים אותה להתעלות רוחנית מתוך החיים עצמם.

דמות האשה
זאת ועוד, גם צורת החיים של האישה כמעמידת המשפחה – גידול הילדים והבאתם לעולם, על כל הקושי והיופי הכרוכים בתפקידים אלו – יוצרת בנפשה הסתגלות נפשית לקשר עם הבורא.

באלפי השנים שחלפו מאז בריאת העולם, ידעה החברה האנושית תמורות ומהפכות, היא שינתה את אורח חייה עשרות פעמים. חייו של האדם המודרני של היום, החי ומוקף בסביבה טכנולוגית רועשת, אינם דומים לחיי אבות-אבותיו, עובדי האדמה ורועי הצאן. לעומתו האשה – עקרת הבית – נותרה כפי שהיתה, ללא תמורות ממשיות. גם היום, בשנות האלפיים, עדיין היא בוחשת בקדרות במטבח, מתייסרת בכאב העולמי של חבלי הלידה וקמה בלילות לכאבי האוזניים של הילדים.

דמות האשה נשארה במתכונתה הבראשיתית, כפי שיצר אותה. האשה מתוכנתת להתקשרות לרוחניות דרך המאפיינים הנשיים שלה. על כן, כאשר חיובי המצוות המוגבלים של האשה משתלבים בתפקיד הגשמי שלה כאם וכרעיה, מקרבים את האשה לשורשיה הרוחניים ויוצרים קשר בלתי אמצעי בינה לבין קונה.

אכן, בכל הנוגע לעקביות מוסרית ולרוחנית גבוהה, המהוות את הערך החשוב והמוערך ביותר ביהדות, התורה קובעת שדרגתה של האשה גבוהה משל הגבר! הוכחה לכך היא שבעיתות חולשה וירידה רוחנית לאומית, כמו בחטא העגל, הנשים היו המגזר היחיד, פרט לשבט לוי, שלא חטא. וכך מעידים חז"ל: 'בשעה שחטאו ישראל בחטא העגל, לא היתה אשה אחת שחטאה!' גם בחטא המרגלים הנשים לא חטאו, הן אהבו את ארץ ישראל. משום כך נגזרה הגזירה שלא ייכנסו לארץ ישראל רק על האנשים ולא על הנשים (מדרש בראשית רבה כ"א).

כדי שלא נטעה ונחשוב שרק באותו דור היתה מעלתן הרוחנית של הנשים כה גבוהה, כדי שלא נסבור שעקביותן הרוחנית היתה חד פעמית, קובעים חז"ל: ש"בנות ישראל קדושות וטהורות הן" (ספרא כי תצא). הדבר טבוע כתכונה בבנות ישראל שבכל הדורות.

תלמוד תורה
נשוב כעת ונבדוק תחום נוסף ביהדות, שאף בו, לכאורה, מוצאת האשה מן הכלל ומנושלת מזכויות. מדובר במצווה מן המצוות, אלא שמרכזיותה בחיי היהודי והממד "האינטלקטואלי" שלה, עלולים לגרום תחושת קיפוח לאשה המתוודעת לראשונה לכך. המצווה – מצוות תלמוד תורה, מצווה מקיפה וכוללת, המחייבת כל יהודי שעיתותיו בידו בכל רגע של היממה.

"תלמוד תורה כנגד כולם" – מצוות לימוד תורה היא מהמצוות הגדולות והחשובות ביהדות. אך זוהי מצווה לגברים בלבד. הנשים אינן מצוות במצווה זו. לכאורה, ניתן היה להסיק מכך, שהנה מצאנו מחסום המונע מהן להגיע לפסגה רוחנית כשל הגבר. שכן איך תוכלנה להגיע לפסגה, כאשר אין להן אמצעי המוביל אליה, את מצוות לימוד התורה?

לאמיתו של דבר, הדבר אינו נובע ממעמד רוחני גבוה השמור לגברים. להיפך, הגבר מחויב במצוה זו, מאחר שהוא אינו יכול למצות את יכולתו הרוחנית ללא עמל ויגיעה בתורה. לעומת זאת, האשה, מפאת מעלתה הרוחנית הגבוהה, הטבועה בה כחלק ממהותה, אינה זקוקה ללימוד התורה כדי להתעלות.

הגבר צריך לעמול קשה מאוד כדי לזכך את עצמו, בעוד האשה – די לה במה ששולחת את בעלה להשתתף בשיעורי תורה ואת ילדיה לבית-ספר תורני כדי להתקרב אל הקב"ה ולזכות לשכר גדול מאוד! זאת ועוד, האשה אינה זקוקה לכך! כאמור, את מעמדה הרוחני הגבוה היא משיגה, מכוח אישיותה.

נבואה
ואם אין די בכל אלו, אנו נושאים את פנינו אל רום הפסגה ומעוניינים לבדוק את דרגת השיא של ההשגה האנושית – האם הצליחו נשים להעפיל אל המדרגה הגבוהה ביותר של האדם בקשר עם האלוקים, אל הנבואה. האם רק הגבר יכול להגיע לפסגה, או שמא יש הפתעות. מתברר, שאף בתחום זה אין עדיפות לגברים. כי "כשם שעמדו להם לישראל ששים ריבוא נביאים, כך עמדו להם ששים ריבוא נביאות" (מדרש שיר השירים רבה כ"ב).

יתירה מזאת, היו נשים בהיסטוריה היהודית שהעפילו ברמת נבואתן לפסגה גבוהה יותר מן הגבר. הכוונה לשרה אמנו, שאברהם אבינו, העומד בראש הפירמידה הרוחנית של העם היהודי, נצטווה: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" (בראשית כ"א) – וזאת משום "שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות!" (שמות רבה א'). שרה, האשה, היתה נביאה גדולה מאברהם!

מבדיקת כל המקורות שהבאנו לעיל, עולה המסקנה שטענות בדבר אפליה של האשה במישור הערכי – מופרכות הן מעיקרן. האשה בתורה אינה נופלת בערכה מן הגבר. אם יש הבדלי חיובים ביהדות בין האיש לאשה, ואכן ישנם, הם נובעים כולם מן השוני בזהות. שניהם, הגבר והאשה, רב חלקם בבנין עם ישראל, כל אחד מהם נושא תפקיד אחר המותאם למהותו.

כדי להבין יותר את מהות השוני ולסכם את ההבדלים נשתמש בהקבלה. את ההקבלה מביא רבנו המבי"ט בספרו "בית אלוקים" (ג', ל"ז). כאשר היו בני ישראל במדבר, הם קיבלו את המן – לחם מן השמים – בזכות משה רבינו, ואת הבאר – מקור המים – בזכותה של מרים הנביאה. לפי המבי"ט, הלחם מסמל את הגברים, והמים – את הנשים.

מה בין לחם למים?
גוף האדם מתקיים ממזון, והלחם הוא המרכזי בין כל המאכלים. המים אינם מזינים את הגוף, אך הם חיוניים ביותר לקיומו. המים מעניקים לגוף את החיוניות הדרושה לו לעיכול המזון שנאכל. נוסף לכך, כל המאכלים מתבשלים במים וכל מיני המאפה חייבים לכלול נוזלים כרכיב בסיסי. יותר מזה: המים חיוניים כשלעצמם. ללא נוזלים, יפסיק הגוף להתפתח, יתחמם יותר מדי, הדם ייקרש, כל המערכות תחדלנה לתפקד. אדם השרוי בצמא או חלילה סובל מהתייבשות – כוס מים תרענן אותו ותיתן לו חיים חדשים. המים מהווים חבל הצלה ועורק חיים לאדם בדרכים רבות.

כיצד מיושמת ההקבלה בחלוקת התפקידים בין גבר לאשה? – בתמיכה הרצופה שמגישה האשה לבני משפחתה בעבודת ד' שלהם.

הגברים מחויבים במצוות תלמוד תורה, שהיא מקור החיים של עם ישראל. התורה היא מזון הנשמה, ובזכותה עם ישראל חי ומשגשג. מסיבה זו היא נקראת "תורת חיים" – התורה שנותנת חיים. לעומתן, נשים אינן מצוות במצוות תלמוד תורה, אך יש להן תפקיד חשוב וחיוני לקיומו הרוחני של עם ישראל. ללא העזרה והעידוד שמעניקה האשה לבעלה ולילדיה, לא היה באפשרותם ללמוד ולספוג את התורה כראוי. בדיוק כפי שהמים הם המסייעים העיקריים של הגוף לספיגת המזון, כך הנשים מזרימות את התורה בעורקי בעליהן וילדיהן ומספיגות את הלימוד בנפשם.

כל זאת באשר לתרומתה של האישה לרוחניות של בני משפחתה. וכיצד תשיג את ההתעלות שלה עצמה? כאן שבים אנו ורואים את העיקרון החוזר, כי אין לאישה צורך באמצעים חיצוניים לצורך זיכוך הנפש, בדומה לגבר. מעיין הטוהר והזכות מפכה בתוך ליבה. אף כאן דומה ההבדל להבדל שבין הלחם למים. הלחם דורש השקעה רבה מצד האדם, יצירה מחודשת מחומרים גולמיים. לעומתו, המים הם חומר בראשיתי-טבעי הנצרך כמות שהוא, ואינו זקוק למגע יד אדם כדי להכינו לשתייה.

הגבר נמשל ללחם: כדי לצמוח לאדם ערכי, נאמן לאלוקיו ולעמו, הוא חייב ללמוד תורה בפועל ולהתאמץ לספוג לתוכו את הוראותיה ואת המוסר שבה. לעומתו, האשה, אינה זקוקה להשקעה פעילה של לימוד תורה, כי יש בה טהרה מלידה. אם תשמור את המצוות המיוחדות לה ותזהר שלא לזהם את טהרתה הטבעית, היא תוכל לגדול לאישיות נפלאה, בת ישראל מקורית בצביונה, כפי שרצה בה הבורא בבריאתה.

(מקור)