הרב משה שינפלדקולמוסים רבים נשתברו ודיו רב נשפך סביב "סאגת" הברכות שברך יצחק את יעקב ועשיו בפרשת השבוע שלנו פרשת "תולדות". למרות שהדברים ידועים, נשים דגש על נקודה מסוימת:
עיני יצחק כבדו מזוקן. הוא פנה לעשיו ואמר לו: "שָׂא נָא כֵלֶיךָ, תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ, וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד, וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי, וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה, בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת" (כז, ג-ד). יצחק הביע את רצונו באופן ברור ביותר – ברצונו לברך את עשיו בנו הגדול. בסופו של דבר, יעקב הקדים את עשיו בהוראת רבקה אמו, והוא זה שזכה בברכות, על ידי שהתחזה לעשיו.
כל מי שקורא את הפסוקים משתומם ושואל את השאלה המתבקשת – הייתכן שיעקב ניצל לרעה את עיוורונו של אביו? האם ניתן להעלות על הדעת שיעקב, אשר נקרא בפי הנביאים איש האמת, רימה את אביו כאחרון הרמאים חלילה?
כמעט כל פרשני התורה עוסקים בשאלה זו. בשורות הבאות לא נצליח לתת תשובה, משום שהיריעה קצרה מדי למסגרת זו, אולם לפחות תהיה לנו נקודה למחשבה.
ננסה לנתח את מעשיהם של שלושת הנפשות הפועלות במעשה זה – יצחק, רבקה ויעקב.
התנהגותו של יעקב היא ברורה ושקופה בתכלית. יעקב מציית באופן מלא להוראת אמו – "וְעַתָּה בְנִי, שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ" (כז, ח). רבקה יודעת, שיעקב בנה, הנצמד תמיד למידת האמת, ינסה לחמוק מהסיטואציה, והיא גוזרת עליו בציווי אֵם ללא שום אפשרות מילוט מביצוע המשימה. יעקב יודע שאביו עיוור, והוא מבין שאמו רואה אצל עשיו, דברים שאביו לא רואה. חז"ל מרחיבים לתאר, שכשיעקב ניגש אל אביו כשהוא מחופש לעשיו, מלאכים הוצרכו להחזיקו לבל יפול מעוצמת הרעדה שטלטלה את גופו. רבקה לקחה על עצמה את מלוא האחריות על מעשיו, ואמרה לו "עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי, אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי" (כז, יג).
נכון הדבר, שגם מצוות כיבוד אב ואם כפופה לחוקי המוסר האלוקי, ואל לו לאדם לכבד את אביו או אמו כשהכיבוד נוגד את מצוות התורה. אולם כאמור, יעקב – איש האמת, הבין, שאמו מכירה את הנפשות הפועלות טוב יותר מאשר מאביו.
אולם הדמות שאנו הכי צריכים להבינה היא רבקה. מה הייתה כוונתה של רבקה בכל המהלך?
אם הברכה אכן מגיעה לעשיו, ורבקה מנסה באופנים שונים להעביר את הברכה אל ראש יעקב בנה האהוב, לאיזו הצלחה היא יכלה לצפות ממעשיה? אם ברכת האב מורידה ברכת שמים על ראש המבורך, היאך יכלה להאמין שהיא תוכל להטעות את בורא עולם, הצופה ומביט – גם אם תצליח "להטעות" את האב העיוור? היאך יכלה רבקה להעלות על דעתה, שהתחפושת של יעקב "תשכנע" את אלוקים להעביר את הברכה לעשיו?
רבקה יודעת שבורא עולם צופה ומביט על כל נסתרות, הכל גלוי וידוע לפניו, ואין לפניו שום תרמית. ברור היה לרבקה, שמעשה רמייה לא מסוגל להשפיע על ברכות רוחניות שמקורן מאלוקים.
כשמתבוננים בפרשיה תמוהה זו, התמיהה לכשעצמה היא היא התשובה.
רבקה ידעה בברור שהברכות צריכות לחול על ראשו של יעקב. היחיד שלא ידע זאת הוא יצחק. יצחק היה עיוור, ועשיו היה גדול הרמאים. התורה מרמזת על רמאותו של עשיו בשתי מילים: "כי ציד בפיו". כך כותבת התורה: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו, וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב" (כה, כח). ההבדל בין אהבת יצחק לעשיו ואהבת רבקה ליעקב, זועק מתוך מילות הפסוק. ממתי צריך סיבה כדי שאב יאהב את בנו? התורה כותבת מפורש שהאהבה של יצחק לעשיו הייתה תלויה בסיבה חיצונית – "כי ציד בפיו", זו הסיבה מדוע יצחק אהב את עשיו, וזאת בשונה מהאהבה של רבקה ליעקב, שהתורה כותבת שהייתה ביניהם אהבה פשוטה, שאיננה תלויה בדבר, בסיבה או בגורם כזה או אחר.
עשיו ידע לא רק לצוד חיות בקשתו, אלא גם ואולי אף בעיקר לצוד בני אדם באמצעות פיו. עשיו היה רמאי עצום. רבקה הבחינה ברמאותו, ויצחק לא.
נצטט מדרש מדהים (תלמוד ירושלמי, נדרים ג, ח), המראה עד כמה רמאותו של עשיו הייתה גדולה:
"עתיד עשיו הרשע לעטוף טליתו ולישב עם הצדיקים בגן עדן לעתיד לבוא, והקדוש ברוך הוא גוררו ומוציאו משם. שנאמר: "אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר, וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ – מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם השם". (עובדיה א, ד).
מאמר זה טעון בירור: ראשית – איך מצליח עשיו להיכנס לגן עדן ולשבת עם צדיקים? שנית – מדוע אין בכוחם של הצדיקים עצמם להוציאו משם? דבר נוסף – הלשון "גוררו" מורה, שעשיו מתנגד בכל תוקף ליציאתו מגן עדן, ונראה שלדעתו מגיע לו להימצא בגן עדן, והקדוש ברוך הוא צריך לגרור אותו משם על אף התנגדותו. איך יתכן הדבר, שעולה על בדל מחשבתו של עשיו להיות בגן עדן?
זו התשובה – עשיו היה איש יודע ציד. זו מהותו. לצוד. לצוד חיות ולצוד בני אדם. המהר"ל מפראג בספרו "גור אריה" כותב, שעשיו היה מוחזק בעיני יצחק כצדיק וכעובד את השם. כי עשיו כלפי חוץ היה באמת צדיק.
כלומר, אנו מציירים את דמותו של עשיו כאל אדם גס, מגודל שער ובעל חזות מחרידה, ואילו את יעקב אנו מציירים במוחנו כצדיק, הדור פנים, בעל שיער שיבה. זו טעות! עשיו כלפי חוץ היה נראה כצדיק וכעובד את השם. אולם צדיקותו הייתה אך ורק כלפי חוץ! ואילו בליבו ובפנימיותו הוא היה רשע. יעקב היה איש תם. תם מלשון שלימות, פיו וליבו היו שווים.
הצדיקים לא יוכלו להוציא את עשיו מגן עדן, משום שרמאותו כל כך גדולה ומקצועית, ורשעותו כל כך סמויה, עד שהצדיקים בעצמם לא שמו לב לכך שהוא רשע גמור, בדיוק כמו שיצחק לא שם לב לרשעותו. רק הקדוש ברוך הוא – בוחן כליות ולב, יודע את מצפוני לבו של עשיו, והוא זה שיוציא אותו מגן עדן.
הטרף הראשון שעשיו הצליח לצוד היה הוא את עצמו. עשיו היה עד כדי כך רמאי, שהוא נפל במלכודת של עצמו. עשיו ראה את עצמו כאיש צדיק, והיה ברור לו שהוא יכול להיות בגן עדן יחד עם הצדיקים (הרעיון לקח מספר "הארת דרך", כרך עבודת המידות מאמר "כי ציד בפיו").
כעת נבין דבר נוסף.
התלמוד (סוטה יג ע"א) כותב, שראשו של עשיו קבור במערת המכפלה יחד עם האבות הקדושים. באופן סימבולי, דבר זה מלמד אותנו, שמצד "הראש" של עשיו, מצד המח, מצד הכוחות השכליים והפוטנציאל שהיה הגלום בו, הוא היה כאחד האבות הקדושים, אבל הלב – הפנימיות שלו, שם שרר ריקבון עצום.
כאמור – שורות אלו אינן מציעות פתרון לחידה הגדולה, אולם לפחות הרווחנו נקודה למחשבה.
מאת: הרב משה שינפלד