הרב משה שינפלדהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
מספר פעמים ביום, מודה היהודי לאלוקיו על בריאות ותקינות גופו. ברכת הודאה זו נקראת ברכת "אשר יצר", והיא נאמרת לאחר שאדם עושה את צרכיו. גוף האדם הוא המכונה המשוכללת ביותר בעולם, ואנו מודים לבורא על כך שהוא יצר את האדם בחכמה אינסופית, וברא בו מערכות מדהימות. אחת הבריאות החכמות בגוף האדם, היא מערכת הדמעות.
בעיני האדם, ישנן בלוטות דמעות, הממוקמות בפינה העליונה הצדדית של ארובת העין, מאחורי העפעפיים. בכל פעם שאדם ממצמץ, מופרשת כמות קטנה של נוזל דמעתי מהבלוטות.
ישנם שלושה סוגים בסיסיים של דמעות:
אצל אנשים בריאים, בלוטות הדמעות מפרישות נוזל דמעתי באופן קבוע. אותו נוזל גורם לשכבה החיצונית של העין להישאר תמיד לחה ומשומנת. נוזל הדמעות מכיל מים, מלחים, מינרלים וחומרים נוספים. חלק מהחומרים הללו, מסייעים במלחמת המערכת החיסונית נגד זיהום מחיידקים.
סוג שני של דמעות, נוצר כתוצאה מגירוי של העין על ידי גוף זר, או על ידי חומרים חריפים כאדי בצל או כגז מדמיע. "דמעות הרפלקס" הללו, נועדו לשטוף החוצה את הגופים המגרים שנכנסו לתוך העין.
הדמעות מהסוג השלישי, מופרשות כתוצאה מרגשות שונים – עצב, שמחה, אושר, או מכאבים חזקים, והפרשתן קרויה בכי או התייפחות.
במסגרת זו, אין אנו עוסקים באנטומיה של העין, אלא ב"אנטומיה" של הנשמה.
היהדות מייחסת חשיבות כבדת משקל לדמעות, הן לדמעות הנובעות כתוצאה מצער, עלבון או פגיעה, והן לדמעות הניגרות מתוך תפילה ותחנונים.
במקומות רבים בתנ"ך ובתורה שבעל פה, יש אזכור לנושא הדמעות, וכולם נושאים מסר דומה – בכוחן של הדמעות לחולל שינוי מהותי בהנהגת הבורא ביחסו אל האדם. כלומר, אם אלוקים גזר על פלוני להיות חולה, או שתבוא עליו כל צרה אחרת, בכוחן של הדמעות לשנות את גזר הדין. אם אדם מתפלל על מצבו ממעמקי ליבו, בכוונה טהורה ובדמעות, קיים סיכוי גבוה לכך שהקדוש ברוך הוא ישנה את גזר הדין.
ישנה תפילה הנאמרת בעיקר בתקופת הימים הנוראים: "יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות, שתשים דמעותינו בנאדך (נאדך – כדך) להיות, ותצילנו מכל גזרות אכזריות, כי לך לבד עינינו תלויות". בתפילה זו מבקשים אנו מהבורא, שנזכה לכך שדמעותינו תהיינה טהורות וכשרות, שהן יגיעו עד כיסא הכבוד והבורא יאסוף וישמור אותן בכדו.
יש דמעות המגיעות עד כיסא הכבוד, ויש דמעות ההולכות לאיבוד. אם הדמעות אינן נובעות ממקום פנימי אמתי, הן נשארות בחוץ והולכות לאיבוד. התפילה של עם ישראל לבורא עולם היא, שכל דמעות הצער והיגון הזולגות מעיניהם של כלל ישראל לאורך כל הדורות, יעלו עד כיסא כבודו, יישמרו באוצרו ויפעלו את פעולתן.
הנביא ירמיהו מקונן במגילת איכה על ירושלים: "בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ" (איכה א, ב). במילים "ודמעתה על לחייה" טמון עומק יפהפה מעבר לפשט הפסוק. הדמעות של עם ישראל נשארו על הלחי, והן לא זכו להגיע אל כדו של הבורא. הבורא כביכול לא אסף אליו את הדמעות, ולכן הגלות יצאה לדרך (פירוש ה"אלשיך" על פסוק זה).
גם דוד המלך מתפלל: "שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ, הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ" (תהלים נו), וכפי שכותב רש"י: "שימה דמעתי בנאדך – שים דמעתי בנאד שלך ותהא שמורה לפניך. הלא בספרתך – במנינך תתננה, למנותה עם שאר צרותי". דוד התפלל, שדמעותיו תתקבלנה, ושכל טיפה וטיפה מדמעותיו תמצא חן בעיני הבורא, שהיא לא תיפסל ולא תוחזר בחזרה, אלא תהיה כתובה בספר וממוספרת במספר.
כשהדמעות מגיעות ממקום כנה, אמתי וטהור, הן נספרות על ידי הבורא ואינן הולכות לאיבוד.
נעבור לחלק השני – לסכנה שבדמעות:
דווקא בגלל שהדמעות באות ממקום פנימי וטהור, הן עלולות לגרום את ההיפך. אם אדם פוגע במישהו אחר, פגיעה המובילה לדמעות אצל הנפגע, הדמעות הללו עלולות להביא על הפוגע צרות צרורות.
אחת הדוגמאות להשלכות מרחיקות הלכת של הדמעות, נמצאת בפרשתנו:
לאחר שנודע לעשיו ב פרשת השבוע (פרשת תולדות), שאחיו – יעקב, לקח את הברכות בחכמה, כותבת התורה: "וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד" (כז, לד). יעקב גרם לעשיו לצעוק צעקה גדולה ומרה. כותב על כך המדרש (בראשית רבה, סז, ד): "זעקה אחת הזעיק יעקב לעשיו. והיכן נפרע? בשושן הבירה, שנאמר: "וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו, וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר, וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה" (אסתר ד, א). יעקב גרם לעשיו לזעוק זעקה גדולה ומרה, הוא אמור לשלם על כך, למרות שמעשיו היו מוצדקים. ואכן, יעקב שילם על כך כעבור למעלה מאלף שנה. המן – שהיה מזרעו של עשיו, גרם למרדכי – שהיה מזרעו של יעקב, לזעוק זעקה גדולה ומרה (בגזירת המן).
המדרש כותב משהו נוסף (ילקוט שמעוני, קטו): "שלוש דמעות הוריד עשיו. אחת מימינו, ואחת משמאלו, ואחת נסתלקה בתוך עינו, והיא האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש". נבאר את דברי המדרש:
דוד המלך פונה לאלוקים בספר תהילים ואומר – "הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה, וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ" (תהלים פ). בורא עולם "מאכיל" את בני ישראל בלחם דמעה, ומשקה אותו בדמעות שליש. מה פירוש צמד המילים "דמעות שליש"? "דמעות שליש" אלו שלושת הדמעות שבצבצו בעיניו של עשיו, כתוצאה מצערו על פספוס ברכות אביו. כלומר, עם ישראל סובל ודומע, בגלל שלושת הדמעות של עשיו.
אין ספק שעשיו היה רשע, אולם בהתאם למדרגתו, בכיו נבע מתוך מקום טהור, ודמעות אלו חזרו אל יעקב כ"בומרנג", כעבור שנים ארוכות.
מדהים הדבר, כמה עלינו להיזהר מלצער את הזולת.
נעמיק עוד בעניין, לאור דבריו של הרב נפתלי צבי ברלין (הנצי"ב מוולוז'ין), בספרו "העמק דבר" (הרחב דבר):
התורה כותבת, שלאחר שרבקה קבלה את הנבואה שיעקב אמור לקבל את ברכות אביו ולא עשיו, היא שלחה את יעקב להביא לה מצאנה שני גדיי עיזים טובים – "לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן, וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים, וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב" (כז, ט). מה הפרוש "שני גדיי עיזים טובים"? המדרש על פסוק זה כותב כך: "טובים לך וטובים לבניך, טובים לך שאתה נוטל על ידם את הברכות, טובים לבניך שמתכפרים על ידם ביום הכיפורים. והיינו שני שעירי יום הכיפורים, שעיר אחד להשם ושעיר אחד לעזאזל".
חכמים מקשרים בין שני גדיי העיזים שרבקה הכינה ליצחק, לשני שעירי יום הכיפורים, בו שעיר אחד מוקרב בבית המקדש, והשעיר השני מושלח לעזאזל.
פלא הדבר. מהו הקשר בין שני גדיי העיזים שרבקה הכינה ליצחק, לשני גדיי העיזים של יום הכיפורים?
התשובה היא כזו:
הזכרנו פעמים רבות, ש"מידה" (תכונה) קרויה כך, משום שבכל מידה צריך להשתמש במידה. כפי שגם תרופה מצילת חיים, עלולה להרוג את האדם אם הוא נוטל ממנה מינון גבוה, ולהיפך – מינון נמוך של חיידקים קטלניים, מחסנים את האדם ומשפרים את בריאותו, כך זה גם במידות. כשמשתמשים במידה טובה באופן מופרז – המידה הזו עלולה להרוס את האדם, וכשאדם "מכבה" לחלוטין מידה "רעה" – הוא עלול לחלות. הסוד של המידה טמון במידה ובמינון.
ישנן סיטואציות שונות, בהן נדרש מהאדם להשתמש במידה המצטיירת כשלילית. כעת, במצב הנוכחי, מידה זו משמשת עבורו כסם-חיים. אבל – וכאן מגיע אבל חשוב – כשאין ברירה ואדם זקוק להפעיל את אותה מידה שלילית, עליו להשתמש בה בצמצום גדול ובמינון מדויק.
יעקב קרוי בפי הנביאים איש האמת (מיכה ז, כ). תכונת האמת שבו, הייתה נר לרגליו, והיא באה לידי ביטוי פעמים רבות. והנה – הגיעה שעתו של יעקב להשתמש במידת ה"שקר" והערמומיות. יעקב מקבל הוראה נבואית מאמו, להתחפש לעשיו וליטול את הברכות. יעקב הוא איש "תם". "תם" מלשון שלמות (תם ונשלם). אדם שלם הוא אחד שמשכין שלום בין כלל תכונות נפשו. אדם תם מצליח להשתמש כשצריך במידת השקר, מבלי לגרוע מאומה ממידת האמת. לפעמים, השקר הגדול היא האמת במלוא יפעתה.
גם ביום הכיפורים, היום הקדוש ביותר לעם היהודי, התורה מצווה לתת כביכול סוג של קרבן לכוח הטומאה השורר בעולם – שעיר לעזאזל. הקרבת קרבן לכוח הטומאה, היא מצווה גדולה, כשהיא נעשית בעתה ובזמנה.
זה מה שאומרת רבקה ליעקב – כשם שביום הכיפורים מצווה התורה לתת קרבן לכוח הטומאה, כך כרגע יש עליך מצווה "לרמות", ואתה חייב לעשות זאת. האמת שבקיום מצוות אמו, והשקר שברמיית אביו – שניהם יחד יוצרים מצווה אחת גדולה.
כאן מגיע הנצי"ב לנקודה בה פתחנו:
מדוע נענש יעקב על הזעקה שזעק עשיו, ולא על החרדה הגדולה שהוא גרם לאביו? הלא גם על אביו נכתב: "וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד" (כז, לג) כאשר הוא גילה שיעקב זכה בברכות? מדוע לא מצאנו שיעקב נענש על החרדה הגדולה שהוא גרם לאביו?
התשובה היא, כאשר לאדם אין ברירה והוא מוכרח לעשות עבירה לשמה, עליו להיזהר שלא תהיה לו הנאה אישית מהעניין. שהרי ההנאה מגוף העבירה, היא אסורה כמו העבירה עצמה (יבמות קג ע"א, נזיר כג).
יעקב גרם לאביו חרדה גדולה, אולם ברור הדבר, שליעקב לא הייתה שום הנאה אישית מחרדתו של אביו. להיפך, יעקב הצטער מאוד בצערו של אביו. יעקב היה חייב לעשות את מה שהוא עשה, וזה נחשב לו למצווה למרות צערו של אביו. אולם כשהוא גרם לזעקה של עשיו, למרות שהוא עשה זאת במצוות אמו, ככול הנראה הייתה לו הנאה אישית קטנה מכך, לפי דרגתו הגבוהה, שהרי סוף סוף הוא זכה בברכות ולא עשיו. על ההנאה הקטנה הזו של "שמחה לאיד" במינון כה מזערי, הוא נענש בעונש חמור (כדאי לעיין בדברי הנצי"ב בספר שמות, לב כז, שם הרעיון מוזכר פעם נוספת בהקשר אחר).
"הָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף" (קהלת ג, טו) – אפילו צדיק רדף רשע (תנחומא אמור, ט). גם כשהרדיפה נעשית בצדק, אל לרודף ליהנות מכך הנאה אישית.
עלינו לדעת ולזכור מה רב כוחן של הדמעות – לטוב ולמוטב.
מי יודע כמה אסונות הבאנו על עצמנו, רק בגלל שאנחנו גרמנו לאחרים להוזיל דמעות, ומי יודע כמה טוב אנו מונעים מעצמנו, בגלל שאין אנו משתמשים בעוצמתן של הדמעות.
מאת: הרב משה שינפלד