הרב אליהו פורטנויהדבר שאנו צריכים ללמוד מכך הוא, שהרי לוּ יצוייר ששרה אמנו היתה מחכה עוד דקה בשביל לשמוע כיצד מסתיים עם אברהם ויצחק, היא היתה שומעת שבסוף אברהם לא שחט את יצחק אלא הקריב את האיל במקומו, ויותר מכך, כל הזכות של עם ישראל מושתת על עקידת יצחק. אך מכיון שאת זה היא כבר לא הספיקה לשמוע, אלא ברגע ששמעה שיצחק על המזבח ואברהם אבינו שולח את ידו לקחת את המאכלת, כבר פרחה נשמתה.
לא מעט פעמים, אדם מוצא את עצמו במצב שהוא חושב 'הנה בא הסוף', 'אני לא רואה שום תקווה'. צריך לדעת, שהאדם לא יודע ולא רואה את העתיד, וגם אם עכשיו נדמה לו שהכל לא הולך כשורה ויש לו רק צרות, עליו לדעת שה' רק מטיב לנו וכל מה שעושה ה', לטוב הוא עושה.
וזה ההסבר בדברי המשנה בברכות [ט', ה'] "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה", מדוע נאמר לשון "חייב"? וכיצד אדם יכול לעשות את זה? אלא, כשאדם יתן אל ליבו שגם מה שנראה לו רעה, באמת הקב"ה עושה את זה לטובתו (וגם אם הוא לא מבין כרגע למה זה טוב בשבילו), ממילא חייב לברך על זה, כי דבר טוב בשבילו ועליו להכיר טובה על כך להקב"ה.
ושמעתי על כך דרוש נאה מדברי רש"י על המקום: רש"י כותב על המילים "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים – בת ק' כבת כ'". ודרשה זו אפשר גם לומר על הענין הנ"ל – שאת המזמורים ק' וכ' בתהילים, שרה אמרה באותו צורה. מזמור ק' הוא "מזמור לתודה" ומזמור כ' הוא "למנצח וכו' יענך ה' ביום צרה", שאת שתי המזמורים האלו צריך לומר באותה התלהבות מכיון שצריך להודות על הרעה כשם שמודים על הטובה.
מאת: הרב אליהו פורטנוי