הרב אליהו פורטנויהקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה
בפרשת מכירת יוסף רואים אנו כי ראובן נתאמץ יותר משאר אחיו להציל את יוסף ועשה כל מאמץ למנוע את הריגתו, וכמש"כ "ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם וגו' למען הציל אותו" [ל"ז, כ"ב], וברש"י, רוח הקודש העידה על ראובן שלא אמר זאת אלא כדי להציל אותו, שיבוא הוא ויעלהו אח"כ משם, ע"כ. ועוד בחז"ל [בראשית רבה פרשה פ"ד, ט"ו]: א"ל הקב"ה אתה פתחת בהצלת נפשות תחילה, חייך שאין מפרישין ערי מקלט תחילה אלא בתחומך.
ובמדרש רבה פרשת וישב [שם] מובא, רבנן אמרי, אמר ראובן, הוא יוסף מונה אותי עם אחיו (בחלומותיו) ואני איני מצילו, אני סברתי שנדחתי מכח אותו מעשה, והוא יוסף מונה אותי עם אחי שנאמר "ואחד עשר כוכבים משתחוים לי", עכ"ד. ראובן חשש שע"י מעשה בלהה נדחה מהשבטים, וישב בשקו ובתעניתו לחפש כפרה לעצמו, והנה בא חלום יוסף ומבשר לו שהוא בתוך שבטי י-ה והוא בכלל השבטים. מכח הכרת טובה זו החליט ראובן למסור נפשו להצלת יוסף.
וראיתי בחוברת אודה את ה' לפרש את ההכרת הטוב של ראובן ליוסף בשני אופנים: ראשית, ראובן סבר שחלומותיו של יוסף זה נבואה, וא"כ ודאי שהוא מכלל שבטי י-ה, ואף שאין הדבר תלוי ביוסף שהרי זה נבואה, אבל בעצם זה שהגיעה הבשורה על ידו כבר הרגיש ראובן שמחוייב לכך הכרת הטוב. ואף אם נפרש שסבר ראובן שחלומותיו של יוסף הם רק חלומות בלבד, שהרי החלומות הולכים אחר מחשבות בני אדם ונמצא שיוסף חושב עליו שמכלילו בין האחים ואצלו הוא כאחד מהם, זה כבר גורם לראובן מרגוע ושמחה עד כדי הכרת הטוב להצילו.
רואים אנו, שאף על מחשבה טובה שיוסף חושב עליו, כבר מרגיש ראובן חובת הכרת הטוב, עד כדי מסירות נפש להצלתו של יוסף, וזה דבר שעלינו ללמוד מכך מוסר לעצמינו, להכיר טובה לכל אדם אפילו על קורת רוח שהוא גורם לו, וכל שכן על מעשה טוב שהוא עושה עבורו.