הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
"ויהי בערב ויקח [לבן] את לאה בתו ויבא אתה אליו [ליעקב] וגו' ויתן לבן לה [ללאה] את זלפה שפחתו ללאה בתו שפחה" (פרק כט פס' כג-כד). ויש להעיר, ראשית, מהו שכפל הכתוב את נתינת זלפה ללאה, שתחילה אמר "ויתן לבן לה את זלפה" והיינו ללאה כמבואר בפסוק הקודם, ולאחר מכן חוזר הכתוב ואומר "ללאה בתו שפחה". ועוד צ"ב מהו שמסיים הכתוב "ללאה בתו שפחה" שמשמע כביכול שלאה בתו היא השפחה, והיה לכתוב לומר "ללאה בתו לשפחה", כדרך שאמר אצל נתינת בלהה לרחל (פס' כט) "ויתן לבן לרחל בתו את בלהה שפחתו לה לשפחה".
ולבאר עניין זה יש להקדים שישנו הבדל בין שקרן לבין רמאי, שהשקרן משנה הוא מהמציאות כגון האומר על יום שהוא לילה וכן מתחייב הוא על דבר מה שכלל אינו קיים. אך הרמאי הוא אדם שלמרות שאינו מוציא דְבר שקר מפיו בכל זאת מצליח הוא לרמות את זולתו על ידי הטעיה וטשטוש המציאות, וגורם לצד השני להסיק מסקנות מוטעות, אף על פי שאינו מוציא מפיו דבר שקר במפורש.
וכפי שמבואר בפסוקים ובחז"ל לבן לא היה שקרן אלא רמאי, וכגון מה שאמר לו יעקב (כט יח) "ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה" וכתב רש"י "כל הסימנים הללו למה [והלא די שיאמר לו אעבדך ברחל, וידוע שזו בתו הקטנה] לפי שהיה יודע בו שהוא רמאי. אמר לו אעבדך ברחל, ושמא תאמר רחל אחרת מן השוק תלמוד לומר בתך, ושמא תאמר אחליף ללאה שמה ואקרא שמה רחל תלמוד לומר הקטנה, ואעפ"כ לא הועיל שהרי רמהו" – ועשה זאת בכך שענהו "טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר" פירוש, איני מבטיח לך שאתן לך את רחל, רק שעדיף לי ליתן אותה לך מאשר לאיש אחר, אך שמא לא אתן אותה לא לך ולא לאיש אחר. וזהו מהותו של רמאי שיודע איך לרמות את השני בלא לשקר רק שמוצא את המילים המתאימות היאך להטעות את זולתו.
ואחר ידיעה זו – שלבן הקפיד שלא לשקר אלא לרמות מדוקדק היטב הפסוק בעניין נתינת לזלפה היטב. דהנה כשנתן לבן את זלפה ללאה היה זה בליל החתונה קודם שנודע ליעקב שאשתו היא לאה, שהרי רק לאחר מכן נאמר (פס' כה) "ויהי בבוקר והנה היא לאה" ומכאן שפסוק קודם לכן (פס' כד) "ויתן לבן לה את זלפה" היה בלילה קודם שנודע לו שרחל הוחלפה בלאה, וא"כ בשעה שנתן לבן את זלפה ללאה לא יכול היה לפרש שנותנה ללאה, שהרי יעקב יתמה על כך שהרי כעת מתחתן עם רחל ומה הענין לתת את זלפה שפחת לאה לרחל, ומאידך לא יכול היה לבן לשקר ולומר אני נותן את זלפה לרחל, שהרי לבן לא היה שקרן ולא יוציא דבר שקר מפיו, ולכן לא היתה ברירה ללבן אלא לומר ליעקב שהוא נותן "לה את זלפה שפחתו" ולא פירש מי היא ה"לה" ויעקב חשב שכוונתו לרחל, ולבן התכוון ללאה. ורק למחרת התברר ליעקב שזלפה נתנה ללאה בתו של לבן וזהו שמסיים הכתוב "ללאה בתו שפחה" ולא אמר "ללאה בתו לשפחה" משום שבאותו הזמן שהתברר ליעקב שהיא "ללאה בתו" כבר היתה זלפה שפחה מאתמול, משא"כ אצל בלהה שניתנה במפורש לרחל, שלא היה לו ללבן סיבה לרמות לכך נאמר "ויתן לבן לרחל בתו את בלהה שפחתו לשפחה" שבשעת נתינתה לשפחה היה ברור שהיא לרחל בתו.
עוד יש לומר דמה שאמר הכתוב "ללאה בתו שפחה" ולא אמר "לשפחה" לרמוז בא שלבן התנהג עם לאה כשפחה שהרי אם היתה לאה יודעת שלבן סיכם עם יעקב להתחתן עם רחל בוודאי לא היתה מסכימה ברצונה לרמות את יעקב ולהתחתן עמו, וכפי שייסד בזה המגיד ר' שלום שבדרון (לב שלום ויצא) והוכיח כן מדבר המדרש (תנחומא ויצא ו), ונמצא אפוא שלבן השיאה ליעקב שלא מרצונה וידיעתה, כשפחה שהאדון משיאה שלא מידיעתה או רצונה.