חומרה דחומרה

אחד הכללים היסודיים שכל יהודי מכיר הוא שדבר שיש בו ספק מדאורייתא – מחמירים בו, ואילו מדרבנן – מקילים בו. אנחנו יכולים לראות אנשים שאפילו בספק-ספיקא מחמירים. כמה אנשים מדקדקים בכשרויות, שתהיינה המהודרות ביותר. כמה אנשים מקפידים על לולב מהדרין מן המהדרין וכן בדברים רבים ביותר.

כיצד קרה הדבר שבספק פיקוח נפש, עליו מחללים שבת, דווקא הציבור החרדי (ללא שום הכללות, ויש לזכור שמדובר רק במיעוט בחברה החרדית) נתפס כלוקה בחסר. כיצד ייתכן שאנו רואים אנשים יראי שמיים שמתעקשים לקיים תפילות בבתי כנסת צפופים, מתעקשים לקיים אירועים המוניים בצפיפות, ובד"כ ללא מסיכות פנים. כיצד ייתכן שבדבר כה מהותי של ספק פיקוח נפש – לא מחמירים בדיוק כמו בקוצו של לולב?

זאת ועוד, בגל הראשון של הקורונה, הציבור החרדי נשמר באופן כללי די טוב. בתחילה היו חריקות, בעיקר כיוון שבמשרד הבריאות שכחו שחלק מתושבי בני ברק וירושלים, אינם מבינים עברית היטב, אלא דווקא יידיש. בעוד שהמשרד דאג לפרסם דברים בעברית, רוסית, אמהרית וערבית, הוא לא פרסם פרסומיו גם ביידיש, אבל בהמשך הדברים תוקנו ואכן בכללי ניתן היה לומר שהציבור החרדי נשמר היטב. נכון שהדבר לא ממש סייע לאדמומיות של הערים, כיוון שבסופו של יום יש לזכור שהציבור החרדי חי בצפיפות שונה מזו של הציבור הכללי. בעוד בציבור הכללי יש 1.6 חדרים לכל ילד, בציבור החרדי יש בערך 0.3 חדרים לכל ילד (*אלו אינם מדדים מדויקים, ניתנו לשם הדוגמה בלבד). בנוסף, בציבור הכללי יש למשפחה ממוצעת 3.4 ילדים, בעוד בציבור החרדי 6.7 (אלו כן מדדים מדויקים). כלומר: המפגש בין ילדים, שידוע שהם נשאי הנגיפים העיקריים, הוא הרבה יותר צפוף בחברה החרדית מאשר בחברה הכללית. המשמעות היא שבמקרה של בידוד, בציבור החרדי הרבה יותר קשה לבצעו מאשר בציבור הכללי. בנוסף, יש לזכור שהתרבות החרדית מאדירה את המפגש החברתי פנים אל פנים בין הילדים, בעוד בחברה הכללית ילדים כבר אינם בהכרח נפגשים פיזית, אלא בעיקר וירטואלית.

אם כן, מדוע בגל השני, התוקף כעת את המדינה, הציבור החרדי נתפס ככזה שאינו שומר "כזה ראה וקדש" את ההנחיות של משרד הבריאות?

ישנן מספר תשובות בדבר, אולם התחושה העיקרית, שלמעט מקרים חריגים של קבוצות שוליים קיצוניים – אף אחד מהציבור החרדי לא מפר את ההנחיות מתוך רצון להזיק לציבור, או מתוך חוסר התחשבות טוטאלית במצבו הבריאותי של הציבור. ייתכן שאין אחידות דעים על היקף ההתפשטות והסיכון הממשי, ולכן לא מקפידים.

המדינה תמיד נגדנו

גישה ראשונה לחוסר קיום ההוראות והשמירה באה מתוך הבנה מציאותית של שנים לפיה המדינה לא תמיד דואגת לחרדים, והם לא בראש מעייניה. יתר על כן, פעמים רבות המדינה לא ממש דואגת לציבור החרדי וקיימת התנכלות מוסדית של המדינה אל הציבור שלנו. בשעת המגיפה כעת, הציבור החרדי חש שגם הפעם הדברים לא נועדו להגן על הציבור החרדי, ובמיוחד כאשר שומעים טענות כל הזמן כנגד הציבור והצגתו בהכללה כפושע.

מלחמת דת

בהמשך ישיר לכך, העובדה שבתי הכנסת היו סגורים בשלהי הגל הראשון, כאשר בתי המרזח, חופי הים והמסעדות היו פתוחים – גרמה לצריבה קשה בתודעה החרדית לאמיתיות ולכנות הדאגה. ישיבה בבית מלון עם מאות סועדים, כולם ללא מסיכות בחדר האוכל, היא לא פחות מדבקת מאשר בבית כנסת הומה אדם.

כאשר בגל השני מיד התחילו לעסוק בנושא בתי הכנסת, התחושה שעלתה הייתה שהמטרה כאן היא מניעת התפילה.

זו לא באמת מגיפה, קצת חולים

העובדה שקורונה היא סוג של שפעת הופכת אותה לכאורה למשהו שאינו "מגיפה". מגיפה היא מחלה קטלנית המתפשטת במהירות. הקורונה מתפשטת שלא במהירות כמו מגיפה ואינה קטלנית כמו מגיפה, אבל היא עלולה לסכן ציבורים שלמים שנמצאים בסכנה (ולא מדובר רק בקשישים, אלא גם באנשים שסובלים מעודף משקל, אסטמה, רגישויות שונות, אנשים אחרי פגיעה כמו אירוע מוחי וכו' ונשים בהריון או אחרי לידה). זאת ועוד, גם אם רוב האנשים החולים בקורונה מבריאים במהירות, ישנם כאלה שהמחלה הזו משאירה אצלם נכות וקשיים לזמן רב, ועדיין לא ידוע אם הוא נכות זו לצמיתות או לא. ישנם אנשים שאחרי שהבריאו, החלו אצלם סימפטומים הדומים לאלו של אירוע מוחי (חולשה חריפה בגפיים ואף שיתוק חלקי).

זאת ועוד, מספר המתים מהמחלה עומד סטטיסטית למספר המתים השנתי באופן כללי לכאורה. אולם התעמקות בנסיבות הפטירה, מגלה שהרבה מאוד מהנפטרים היו יכולים להמשיך לחיות במשך שנים ארוכות לולא נדבקו. העובדה שרוב האנשים שהשפעת הזו מסתבכת אצלם מסיימים בחברה קדישא, מצביעה על החשש הגדול. רק השבוע הודיעו בחברה קדישא על כמות נפטרים בלתי הגיונית בחודש האחרון.

הציבור היהודי בארה"ב הבין את גודל ההרג של המחלה הזו, רק כאשר חברה קדישא הודיעה כי אין ביכולתה לקבור כ"כ הרבה אנשים ביום ושבתי הלוויות מלאים. נראה, לצערנו, שגם בישראל יש יותר ויותר מתים מהמחלה בזמן האחרון, ואנחנו עוד לפני בוא החורף, אז קיים חשש לגידול משמעותי בחולי.

אז כיצד ייתכן שהציבור ירא השמיים מחמיר בתפילה בציבור שהיא מדרבנן ומקל בשמירה על עצמו שהדבר דאורייתא? אין לכך שום תירוץ. כל התירוצים לעיל הנם תירוצים בעלמא. כאשר אין אחריות אישית – מגיעים למצב של סגר. ייתכן שהמצב בו הציבור אדיש למה שקורה – הוא החמור ביותר, וייתכן שזו הסיבה שהקורונה מכה ללא רחם דווקא בנו.