גנותו של בלעם

"ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך" (פרק כב פס' כט) והביא רש"י לדברי התנחומא "גנות גדולה היה לו דבר זה בעיני השרים, זה הולך להרוג אומה שלמה בפיו, ולאתון זו צריך לכלי זין". וכתב הבעל הטורים "ולא קלל אותה לפי שהיה דעתו לקלל את ישראל, ואין ב' קללות ביום אחד, דכתיב "לא אוסיף לקלל" (בראשית ח כא) וכו', א"נ מפני שלא הגיע הרגע של הזעם".

ויש להעיר לפי זה, מה גנות היה לו לבלעם שהולך להרוג אומה שלימה בפיו, ולאתון זו צריך לכלי מלחמה, הרי יכול היה אף לקלל את האתון, ורק לא רצה לעשות כן כיון ששמר קללתו כנגד ישראל. ואף לתירוץ השני צריך ביאור, כי לא הגיע רגע הזעם ולכן לא קילל את האתון. ועל דרך הפשט יש לומר, כי דבר זה לא סיפר לשרי בלק שיכול לקלל רק פעם ביום, או שתלוי בזעמו של הקב"ה, כיון שבגאוותו תלה את יכולתו רק בכוחו בלא הגבלה כלשהיא, ועתה כשלא יכול היה לקלל את אתונו, נתבזה בכך. [ונמצא שמה שאמרו על בלעם "אין כוחו אלא בפיו" מתגלה עתה ש"אין כוחו" אין לו כח אמיתי "אלא בפיו" רק בפיו הוא טוען שיש לו כח].

אולם עדיין הדבר צריך ביאור, שהרי ברכה וקללה אינן פועלות בו במקום, אלא לוקח זמן מה עד השפעתם. ועתה כשבלעם רוצה להכות את האתון באופן מיידי, נצרך הוא לחרב, ואינו יכול להשתמש בכוח קללתו. ומהי אפוא אותה "גנות גדולה" שהייתה לו לבלעם.

והביאור בזה, דהנה על ביאת המשיח נאמר בנביא (זכריה ט ט) "הנה מלכך יבוא לך, עני ורוכב על חמור" ומסורת בידינו שיהיה זה חמור לבן. ובגמ' (סנהדרין צח ב) התבטא רב יוסף, הלואי ואזכה לשבת בצל הגללים של אותו חמור. ויש להבין עומק כוונת משפט זה.

אלא שביאר המהר"ל (גבורות ה' פרק כט) שהחמור רומז לחומריות, היינו לכוחות הגוף רצונותיו ותאוותיו. וכוחו של מלך המשיח שכולם ייכנעו אליו ויקבלו את מרותו, נובעת מכך שהוא מושלם בשליטתו המוחלטת על החומריות שבו, היינו על כוחות הגוף שבו. וזה עומק עניינו של אותו "חמור לבן" – חומריות מזוככת זכה וברה. וזהו שאמרו במדרש (פסיקתא רבתי לו) שהשטן ביקש לראות את מלך המשיח, כיון שראהו הזדעזע ונפל על פניו, אמר זה המשיח שעתיד להפילני בגיהנום. וביאר האברבנאל (ישועת משיחו ג יא) שהשטן יונק את כוחו מחומריותו של האדם, וכאשר יבוא המשיח אשר שולט על החומריות יתבטל ממילא כוחו של השטן.

ולהמחיש נקודה זו, עד כמה מזוכך הוא המשיח התבטא רב יוסף במשל זה – הלוואי ואזכה לישב תחת גלליו – שהרי החמור חומרי הוא, ואין דבר הנחות ודחוי בו יותר מגלליו. והלוואי שאנו האמוראים הגדולים שבדור, נזכה להסתופף בצל גללי חמורו של משיח. כלומר, שהפחותה שבמדרגת החומריות שבמשיח, תהיה נעלה מהגבוהה שבבחינות רוחניותנו (מהר"ל חידושי אגדות סנהדרין צח ב).

וזה הביאור במה שאמרו חז"ל (פרקי דרבי אליעזר לא) שמשה רבינו נטל את אשתו וילדיו "וירכיבם על החמור" (שמות ד כ), הוא החמור שרכב עליו אברהם אבינו, כפי שכתוב "ויחבוש את חמורו (בראשית כב ג), והוא החמור שעתיד לרכב עליו המלך המשיח, ככתוב "עני ורוכב על חמור" (זכריה ט ט) והוא החמור שנברא בששת ימי בראשית בין השמשות (פרקי דרבי אליעזר ל), והעיר האברבנאל (ישועת משיחו ג א) שאין להבין מאמר זה כפשוטו, שיחיה החמור למעלה מששת אלפי שנים, מבריאת העולם ועד לביאת המשיח, אלא ביאר המהר"ל (גבורות השם כט) שבששת ימי בראשית נברא עולם הטבע, ובבין השמשות נבראו הדברים שמעל לטבע (אבות ה ו), ושליטת האדם על טבעיו וחמריותו מרוממתו מעל הטבע כפי שאמרו (אבות ו א) שהתורה "מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים", ואברהם אבינו בהליכתו לעקידה, ומשה רבינו בשובו למצרים עם אשתו ובנו שנולדו זה עתה, הורו על שליטתם המוחלטת על טבעיהם וחומריותם.

ועל כן הדגישו חז"ל (ירושלמי דמאי א ג וספ"ד דיומא; חולין ז א) שחמורו של רבי פנחס בן יאיר היה מחמיר על עצמו ולא אכל טבלים. וחמורו של רבי יוסי דמן יוקרת הושכר למלאכה, ולערב היו מניחים עליו את השכר ושב לבית בעליו, ואם היו מוסיפים או פוחתים לא היה זז, יום אחד שכחו עליו זוג סנדלים ולא מש ממקומו עד שנטלוהו (תענית כד א), וכך ציינו על חכמי ישראל שהיו רוכבים על חמוריהם (שבת קנד ב; עירובין סד ב; תענית כא א; חגיגה יד ב; כתובות סו ב) וכתב אברבנאל (ישועות משיחו, העיון השלישי פרק א) "והכוונה כולה, כבישת יצרו והכנעתו תחת כוח השכלי. ולפי שהשלימות הזו עתידה להיות במלך המשיח ביתר שאת ויתר עז ממה שהייתה באברהם אבינו בלכתו לעקידה, לכן דרשו (תנחומא תולדות כ) בו "הנה ישכיל עבדי, ירום" (זכריה ד ז), מאברהם".

ואחר ידיעה זו – שהאדם השלם באה שליטתו לידי ביטוי בחמורו – נבוא לבאר את אותו "בזיון גדול" שנתבזה בלעם. דהנה, בלעם הציג עצמו כנביא גדול שרוח הקודש שורה עליו, ושלם הוא במידותיו עד שאין כל אדם ראוי לבוא עמו בדיבור רק שרים חשובים, וכה שלם הוא עד שרואה עצמו כמי שיכול לקבוע ולהכריע בחיי אומות אחרות לשבט או לחסד. ועתה שראו חכמי מואב שבלעם אינו שולט על "אתונו" היינו על בהמיותו, התגלה לעין כל שאין הוא שלם במהותו כפי שהציג עצמו, וק"ו שאינו ראוי להכריע על גורלם של אחרים, שהרי לימדונו חז"ל "קשוט עצמך תחילה" (ב"מ קז ב; ב"ב ס ב).