עורך אנונימיגיטו ברנוביץ', תש"ב – תש"ג
ה"גיסטאפו" מאיים להוציא להורג כל המסרב לגלח את זקנו. יהודי גיטו ברנוביץ' נכנעים, בלית ברירה, מלבד האדמו"ר מסלונים, רבי שלמה דו יהושע ויינברג, הממשיך להסתובב בחוצות כשהוא עוטף את פניו להסוואת זקנו. עליו מוטל לדאוג לעניים ולחולים, בבתיהם… לכן אין הוא ספון בביתו. האדמו"ר ממשיך לערוך את שולחנותיו בגיטו, תוך נקיטת אמצעי הסוואה. ביתו הפך ל"מרכז-העצבים" היהודי, אפילו אנשי ה"יודנראט" נמלכים בו בכל דבר. חסידים כמתנגדים, דתיים כחילונים שואלים בעצתו, וגם אנשי תנועת המרי מבקשים הדרכה. כל יום עליו לחרוץ דיני נפשות. שוד וביזה והרג רב ברחובות. יום-יום יש חטיפות ודם ישראל נעשה הפקר. בטבח המוני ראשון נרצחים כששת אלפים יהודים. כעבור עוד שבעה חודשים – טבח המוני שני. הדבר היה למחרת יום-הכיפורים בשנת תש"ג. רק מעטים הספיקו להתחבא בבונקרים ובמחילות תת-קרקעיות.
בטבת תש"ג מחסלים אוקראינים צמאי-דם את הגיטו. מכל הקהילה נותרו בחיים מאה וארבעים יהודים, המועברים למחנה-עבודה בקולדיצ'בו, ביניהם מצוי גם האדמו"ר.
אהרון סורסקי, "דמויות הוד", כרך ג', עמ' רכ"ז – רכ"ח. מתוך אינצקילופדיה שמע ישראל