עורך אנונימיהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
בריסל, בלגיה, תשרי תש"ג
אצילות רוחו לא עזבתו גם כאשר פירפר בין חיים למוות, פצוע בראשו, בעקבות נסיונו להבריח את הגבול מבלגיה לצרפת. הוא ביקש להעניק לפליט יהודי, רעב ועייף מהדרך, את פרוסת הלחם האחת והיחידה שהיתה בתרמילו. ידידיו שאלוהו לפשר התנהגותו, שהרי על סמך אימרתו המפורסמת של רבי עקיבא, חייו שלו קודמים לחיי חברו… והשיב להם, כי מובטח היה שהקב"ה עושה עימו חסד ולא יתן לו לגווע ברעב.
מאחורי דמות אצילה זו הסתתר הדיין של פרנקפורט ע"נ מיין, רבי מנחם מנדל קירשבוים, שנרתם לפעולות ההצלה של קהילתו, בד בבד עם חיפושיו הבלתי נלאים למצוא פתרונות לבעיות הלכתיות שעלו על הפרק. הוא עזב את גרמניה רק ברגע האחרון, כאשר חזה בהתגברות הרדיפות והגעתן לשיא.
בהבריאו מפציעתו הקשה קיבל הזמנה למלא את תפקיד הרב האורתודוכסי בשטוקהולם, בירת שבדיה הנייטראלית. אבל שוב מפגין הרב קירשבוים אבירות ללא-גבול, והוא פונה בדחיפות לאחד הרבנים הפליטים בסביבתו, שיואיל לקבל את המישרה הנכבדה… לשאלה מדוע אין הוא נוטל את הכהונה לעצמו, משיב הרב: "לא ירצו בי מפני היותי קנאי ביותר"… וגם הוא קשה לו. להחליט לקבל מינוי ב"קהילה נאורה" (לא חרדית) כמו זו בשטוקהולם, ואילו על הצלת חייו מסכנה, ויציאה לחירות ולמרחב, כלל לא חשב…
ב"שבת שובה" תש"ג, בדרכו לביהכ"נ, נתפס בידי אנשי ה"גיסטאפו" הגרמנים. בשל חששו לטלטל בשבת במקום שאין בו עירוב, לא נשא עימו את "תעודת השיחרור", שהיתה אולי מצילתו ממוות. התליינים הביאוהו למחנה הריכוז מאלין ומשם הובל להשמדה באושוויץ.
"אלה אזכרה", כרך ה', עמ' 23-16