הייחודיות וההתפלגות

"את חקתי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך" (פרק יט פס' יט). בפסוק זה ציוותה התורה על איסור כלאיים בבעלי חיים, בצומח ובדומם. ואף בפרשת כי תצא נצטווינו על כך "לא תזרע כרמך כלאים וגו'; לא תחרש בשור ובחמור יחדיו; לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו" (דברים כב ט-יא). אולם כשנתבונן נמצא שסדר הציוויים שונה. בפרשתינו ציווה הכתוב על כלאי בהמה, כלאים בשדה ולבסוף על כלאי בגדים. ואילו בפרשת כי תצא הקדים לצוות על כלאי הכרם ורק לאחר מכן על כלאי בהמה, ויש ליתן טעם לשינוי זה.

נשאל המהר"ל (נצח ישראל פרק כה) מדוע מוצאים אנו שבעם ישראל ישנם יותר מחלוקות מאשר אצל אומות העולם, ויתרה מזאת, אף בתוך עם ישראל, התלמידי חכמים נחלקים ביניהם יותר מאשר עמי הארצות. וענה המהר"ל שישנו חוק בבריאה שככל שהדבר מרומם יותר הרי הוא ייחודי יותר, וממילא קשה יותר למזגו בדבר אחר. בדומם שהוא החלק הנחות בבריאה, אפשר בנקל לערבב ולחבר מין במין, וכגון ערבוב מים במים או התכת ברזל בברזל, ואין בכך כל קושי וכל מומחיות. קשַה מזה היא ההרכבה בצומח, הדורשת חכמה רבה, ולא עוד אלא שנמשך זמן רב עד ששני האילנות מתמזגים כאחד. ויותר מן הדומם והצומח קשַה ההרכבה והעירוב בין בעל חי אחד למשנהו. והעולה על כולם – האדם, אשר "קשים לזווגן כקריעת ים סוף" (סוטה ב א) וק"ו כאשר הם באים מארצות ותרבויות שונות. אכן, דווקא מחמת מעלתם של בני האדם הרי הם מחולקים ונבדלים זה מזה עד שההתאמה ביניהם קשה מאוד.

ובכך ביאר המהר"ל מדוע אצל עם ישראל מוצאים אנו ריבוי מחלוקות יותר מאשר אצל אומות העולם, שאין זה מחמת פחיתותם של עם ישראל, אלא אדרבה, כיון שהגויים הם בדרגה פחותה יותר בבריאה, החיבור ביניהם קל יותר מאשר בין יהודים שהם מרוממים וייחודיים יותר, ואף בתוך עם ישראל התלמידי חכמים מרוממים וגבוהים יותר מעמי הארצות, וככל שהדבר ייחודי יותר ממילא החיבור בינו לזולתו קשה יותר.

וכידוע, דרך התורה לחדש החידוש הקל תחילה ובחידוש השני לילך ולהוסיף עליו וכן הלאה ("לא זו אף זו"). ופשוט הדבר שמעשה שאף בלא דיני התורה קשה לאדם לעשותו אזי יותר קל לצוות על האדם להימנע מעשייתו יותר ממעשה שמבחינת המציאות קל לעשותו. ודוגמא לדבר, יותר קל האיסור שלא לפטם את סממני הקטורת דבר הדורש ידיעות רבות במציאות, מאשר לצוות על אסור בשר וחלב שביד האדם לעשות זאת בנקל.

ועתה יתבאר היטב שינוי סדר הציוויים בפרשתנו ובפרשת כי תצא. בפרשתנו "כלאי בהמה" פירושו זיווג בין המינים השונים, ולחבר בעלי חיים שונים קשה יותר מאשר לחבר בין שני מיני זרעים, ולפיכך שנה הכתוב תחילה כלאי בהמה שהוא הציווי הקל, ולאחמ"כ כלאי זרעים שיותר קשה לצוות על האדם שלא לעשותו. ולבסוף שנה הכתוב כלאי בגדים לפי שלטוות שני חוטים יחדיו זוהי הפעולה הקלה ביותר וממילא יותר קשה לצוות על האדם להימנע מכך ועל כן נכתב איסור זה לבסוף.

לעומת זאת, בפרשת כי תצא מדובר בעניין חרישה בשור וחמור ולא הרבעה וחיבור ממש, בזה פשוט יותר לאסור כלאי הכרם מחרישה בשור וחמור, שכלאי הכרם הם חיבור ומיזוג של מיני צמחים ואילו חרישה של שור וחמור יחדיו אינה מיזוג והרכבה בעצם היצירה אלא חיבור חיצוני גרידא. ועל כן הקדימה התורה לצוות על כלאי הכרם מכלאי בהמה, שלא זו בלבד שאסור כלאים בכרם אלא אף חיבור חיצוני בבהמה אסור, ולא זו בלבד שבבעלי חיים אסור החיבור, אלא אף דומם שהוא קל יותר למיזוג וחיבור, ובמיוחד כלאי בגדים שהוא חיבור חיצוני ולא מיזוג גמור כמו בפעולת זריעה בשדה ובכרם, מכל מקום אסור להכליא שני מיני בגדים זה בזה.