הרב אליהו פורטנויעל הפסוק "הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים וכו' הוא משה ואהרן" [ו', כ"ו-כ"ז], פירש"י, "הוא משה ואהרן – הם בשליחותם ובצדקתם מתחילה ועד סוף". וצ"ב, מדוע צריכה התורה להדגיש שמשה ואהרן נשארו בצדקתם מתחילה ועד סוף. וכי יעלה על הדעת שמשה ואהרן ישתנו תוך כדי שליחות, וירדו בדרגת צדקותם?!
ושמעתי לבאר ע"פ ר' ירוחם [דעת תורה עמוד ק"ט] שביאר את הפסוק בתהילים [א' ג'] "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח. לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח". וביאר, שדבר זה נקרא "סוד הנטיעה". והיינו, צדיק משול לעץ שתול, מחובר היטב לקרקע (לתורה), ואינו נעקר או זז ממקום למקום. לאמור, שאינו נבהל מרוחות, מגשמים או מחום, תמיד נמצא באותו מקום, וממשיך בהצמחת הפירות. אך הרשעים הם כמו מוץ שעף ברוח, היום נמצא במקום אחד ומחר במקום אחר, כי אינו מחובר. וכל דבר קטן מזיז אותו ומעיף אותו ממקום למקום, והוא נשאר תלוש ותלוי באויר, וכמש"כ [ישעיה נ"ז, כ'] "והרשעים כים נגרש". והיינו, שהרשעים בלתי נטועים, מנותקים מחיבורם ותלויים באוויר.
זהו עניין הקביעות, היציבות והעמידה בניסיונות.
ומסיים ר' ירוחם, "נמצא לפי"ז, שכל עבודת האדם הוא לשים לב שמעשיו יזכו לאיזו בחינה של חיבור, בגדר נטיעה, לבלי תזוזה. וכשאדם רואה בעצמו כי כל דבר קטן מזיז אותו, ידאג אולי הוא מנותק לגמרי ממקום חיבורו, אולי הנו בבחינת והרשעים כים נגרש השקט לא יוכל".
ומבואר, שחיובו של כל יהודי הוא להשתדל שכל ימיו יהיו שוים לטובה, הן בתקופות טובות יותר, והן בתקופות טובות פחות. תמיד צריך להקפיד על אותה רמת עבודת ה', אותה ריכוז וכוונה בתפילה, אותו לימוד ואותה מסירות נפש לקיום המצוות.
וזהו שמדגישה התורה את עניין התמדת משה ואהרן, ועמידתם בשליחותם וצדקתם מתחילה ועד סוף. שהרי בתקופה זו הם עברו ניסיונות קשים, הן מצד פרעה ועבדיו, שעשו לפניהם כישופים ובטלו את דבר ה'. והן מחמת ישראל שטענו כנגדם [ה', כ"א] "ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו", ובכ"ז שמרו על שליחותם ועמדו בצדקותם למרות כל הקורות אותם, וזהו מעלתם הגדולה.