הרב משה בירנבויםהקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה
והגדת לבנך – בעבור זה
מפני מה העמידה התורה את חובת סיפור יציאת מצרים דווקא בשעת קיומן של מצוות מצה ומרור?? ההסבר – פסח הוא חג החינוך – חוב גדול רובץ על שכם בנ"י. צריכים הם להודות לבורא עולם על ידו החזקה, על נסיו ועל גאולתנו מבית עבדים. וכיצד יש להודות? רק בדרך אחת "והגדת לבנך…בעבור זה" – בעבור חינוך הבנים בדרך התורה. וכיצד? כיצד נמסור להם את השתלשלות בעניינים במצרים? על זה נאמר "יכול מראש חודש- ת"ל "בעבור זה"- כשמצה ומרור מונחים לפניך.
בזה מונח סוד החינוך היהודי – אין מעניקים לילד ידיעות מופשטות, תלושות מהמציאות. אין מסבירים לילד את יציאת מצרים בעלמא, אין יוצאים ידי חובה אפילו "מבעוד יום", כי עיקר החינוך הוא בשעה "שמצה ומרור מונחים לפניך" בשעה שהילד רואה באופן מעשי כיצד אביו מקיים את המצווה, כאן הוא המקום להסביר לו באופן מופשט את טעם המצווה.
מצוות החינוך כוללת בתוכה אופנים רבים, אין להסתפק בהגדה ובאמירה בלבד, שכן רישומו של מעשה שרואים בפועל, גדול הוא עשרת מונים מרושם שעושה הדיבור. אופן הנהגתם של ההורים הוא המשפיע על הבית כולו, כאשר בבית מורגשת הנהגה של יראת שמים, נכנס הדבר אל ליבותם של הילדים. ויסוד החינוך זה ע"י עשית מצוות, גם חנוכת המקדש לא נעשתה ע"י נאומים והכרזות אלא ע"י הקיום המעשי בהקרבת הקורבן הראשון וכן כהן מתחנך ע"י העבודה בפועל
יש לשלב שני האמצעים, ראשית נהווה דוגמה אישית באורחותינו בקיום המצוות נאמנה. בדוגמה חיה של נאמנות לה' ולמצוותיו, ויחד עם זאת נעורר לבם ובינתם בכך שנבאר את עשיותינו. כי אין התורה מסתפקת בכך שתחנך את ילדך בכח הרגל אילם וכך תנחיל להם מעשים חיצוניים בלבד, ללא תוכן ורוח –"כמצוות אנשים מלומדה" אלא תפיח בהם לב יהודי המתלהט ומתפעל מהמצוות, וכך יתרגלו בקיום המצוות מתוך הבנה והכרה וימלאו את יעודם בהתלהבות ובמלא ההכרה.
וזהו "והגדת לבנך" – בהגדה המושכת את הלב, "בעבור זה"- בעת קיום המצוות, בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך"
"כנגד ארבעה בנים דברה תורה"
ידוע כשהיה משה רבינו רועה צאן של יתרו במדבר ברח ממנו גדי ומשה רץ אחריו וטיפל והשקה אותו והרכיבו על כתיפו וכו' אמר הקב"ה אתה תרעה את צאני- ישראל" ולכאורה שואלים הרי משה נכשל במבחן- מינוהו כשומר הצאן , והוא הפקיר עדר שלם כדי להציל גדי בודד ?? והתשובה – המבחן היה לראות האם יודע הוא שהעדר מורכב מגדיים בודדים, ובמבחן הזה – הצליח!!!!
זהו מבחנו של כל מנהיג-מורה-הורה . האם יודע שה"עדר" מורכב מפרטים, שכל אחד הוא עולם מלא. לכל אחד אישיות משלו, צרכים משלו , ולכל אחד נדרשת גישה אחרת.
5 תלמידים היה לר' יוחנן זן זכאי , הוא היה מונה שבחם וכו' ללמדנו שלא ייצר דפוס אחיד אלא איבחן בכל אחד את כישוריו וייחודו ואת זה פיתח בפרטנות.
"כנגד ארבעה בנים דברה תורה"- וידוע השאלה שהרי שאלותיהם של החכם והרשע כמעט זהות ומדוע ??? ללמדנו שתפקיד המחנך- ההורה לדייק. למצוא הבדלים דקים ולאבחן על פיהם. לדעת מי עומד מולו, ומה מסתתר מאחרי כל שאלה וממילא איזה תשובה לברור עבורו – ארבעה בנים- ארבעה תשובות. כי חנוך לנער- על פי דרכו
לע"נ אבי מורי ר' חיים ב"ר ישעיהו ז"ל הכ"מ
יהא רעווא מן קדם אבוהון די בשמיא שנזכה לעשות רצון אבינו שבשמיים, וימלא ה' כל משאלותינו לטובה ולברכה , ונזכה לחוג את חג המצות כזמן חרותנו , חרות ברוחניות ובגשמיות, מתוך בריות גופא ונהורא מעליא , ונזכה לעלות לרגל עם כל ישראל אחינו . אמן.
"ואפילו כולנו חכמים – מצווה עלינו לספר– אמירה זו תמוהה שלכאורה מה הקשר בגלל שאנו חכמים ניפטר ממצוות סיפור יציאת מצרים ? ממתי חכם נפטר ? אלא בהכרח שהכוונה לא שהיה נפטר לגמרי מהסיפור אלא הכוונה מצורת הסיפור שלא יגיד החכם מה לי לספר ולתאר את המעשים הפשוטים של יציאת מצרים שמא עדיף שאתעסק בעמקי העניינים וסודותם ? מבהיר לו בעל ההגדה בשביל לקיים מצוות "והגדת לבנך" גם חכם ונבון חייב בסיפור הפשוט של יציאת מצרים כרמתו והבנתו של הבן , וגם אם אין כאן חידוש ועומק בשבילו כי עצם החזרה זה חיזוק יסודות האמונה וזה מה שמוריש לבניו.
וזה לימוד לכל מורה והורה שמלמד ומספר לילדים צריך לרדת לרמת התלמיד- הבן ולהסביר ברמתו והבנתו ולגרות את הילד כדי שירצה להקשיב.
ועל פי זה נבין גם מדוע כל ההגדה היא בדרך שאלה ותשובה ? אדם רעב אוכל פי כמה מאדם שלא רעב, וכן הצמא ישתה יותר וה"ה במזון רוחני מי שצמא ותאב לדעת ילמד יותר ולכן כדי שסיפור יצ"מ יקלט היטב בחרו חז"ל בדרך שו"ת כי השאלה גורמת לגירוי דעת האדם ונותנת בו צימאון והשתוקקות לדעת את התשובה וכך הוא יקשיב תמיד עד הסוף
עפ"ז מוסבר מדוע כת' "את פתח לו" לשון נקבה ולא אתה- כי כשמספרים לילד צריך לקחת אומנות הנשים "תשעה קבין של שיחה לקחו הנשים" ולהסביר עוד ועוד להבנת הילד וע"י כך מקיים מצוות והגדת.
יסוד חשוב אנו רואים במעשה המצוות של החגים.
שדווקא המעשים הקטנים הם אלו שחודרים לנפש יותר מהמעשים הגדולים. דוגמה לדבר : נרות חנוכה, הרי מדובר בסך הכל בשמונה נרות קטנים, ואעפ"כ אלו זכרונות יש לכל ילד מהדלקת נרות חנוכה. וכן ליל הסדר , לילה שקט שיושבים בבית כל בני המשפחה בלי רעשי רקע, ועושים סעודה עם מצה, מרור וכרפס וכו' כמה שזה נכנס עמוק בנשמה לכל ילד.
וזה לעומת זה, לכו ראו איך הם חוגגים… במטסים של ראווה… וכד' , בקול רעש גדול ובהשקעה גדולה. ושתשאלו מי שהיה שם, מה נשאר לו מזה? כלום!! הכל עורבא פרח.
וכך הם דברי ר' יוסף לייב בלוך זצ"ל : התורה יודעת טוב בכוחות הנפש של האדם, שדווקא מהדברים הקטנים שחודרים בנפש, מהם הוא יצמח, יותר מאשר הדברים הגדולים.
לכן גם בבדיקת חמץ ישנה הלכה שלא לעשות באבוקה אלא רק עם נר קטן, מכיוון שאבוקה אינה נכנסת לחורים ולסדקים…
וכך בכל המצוות. אם עושים דברים גדולים – רק כלפי חוץ בוקע אור גדול, אבל הוא לא נכנס לחורים ולסדקים של הנפש . ובשביל לבנות את הנפש – צריך להגיע גם לחורים ולסדקים , וזה יתכן רק ע"י המעשים הקטנים.