מוטב יהיו שוגגין

"וידבר ה' אל משה לאמר; צו את אהרן ואת בניו לאמר, זאת תורת העולה וגו'" (פרק ו פס' א-ב). והעיר המדרש (רבה ז א) שעד עתה באו הציוויים לבניו של אהרן ["וערכו בני אהרן" (א ח) "וזרקו בני אהרן" (שם) ונתנו בני אהרן (שם)], ואלו עתה נתייחד הדיבור עם אהרן עצמו מלבד הציווי הכללי לזרעו. וביאר בזה, שאהרן חטא במה שנגרם על ידו חטאם של ישראל בעגל לפי "שהיה נוטל קרבנם [את העגל] ופְסַחוֹ לפניהם [היכה והשפיל צורתו] ואומר להם דעו שאין בו ממש, הוא שמשה אמר לאהרן מה עשה לך העם הזה וכו' מוטב היה שידונו שוגגין ואל ידונו מזידין" ומחמת כך רצה הקב"ה לכלות את אהרן, עד שהתפלל עליו משה וטען לקב"ה, שכיון שבניו של אהרן חביבין עליך ראוי שתחלוק כבוד גם לאביהם (יעויין בפי' הרא"ש). ומסיים המדרש דנתרצה הקב"ה ולכן בפרשה זו חזר וייחד את הדיבור עם אהרן.

ודברי המדרש שלא היה לאהרן להוכיחם משום "מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין" תמוהין ביותר, דפסק הרמ"א (או"ח תרח ב) "בכל דבר איסור אמרינן מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין, ודוקא שאינו מפורש בתורה, אבל אם מפורש בתורה – מוחין בידו" [והוא מהר"ן בביצה (טז ב ד"ה והך) ורא"ש (שם ד ב) בשם העיטור (ח"ב הל' יו"ט)]. ואף אם נחלוק ונאמר שגם באיסור המפורש בתורה קיים הדין שמוטב יהיו שוגגין, עדיין יקשה, וכי ישראל היו שוגגין באותו מעשה והלא רק ארבעים יום קודם שמעו מפורש מפי הקב"ה "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". וקשה אם כן, על מה נתבע אהרן בכך שהוכיח את ישראל, והלא כדין עשה, ואדרבה, שאר ישראל שלא חטאו בעגל בפועל, נענשו משום שלא מחו בחוטאים.

עוד יש להעיר, שכיון שרצה הקב"ה לחזור ולהראות חיבתו לאהרן, מדוע דווקא כאן הראה חביבות זו, והלא יש בפרשה זו מעין תוכחה לכהנים וכדברי רש"י (מהספרי) "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס" דמכיון שאין לכהנים

רווח ממוני מקרבנות העולה כבשאר קרבנות, יש לזרזם בעבודה. וקשה אפוא מדוע בפרשה זו שיש בה חשד על הכהנים נתייחד עמו הקב"ה, דבר היכול להתפרש לדחייתו של אהרן ולא לפיוסו.

והנראה בזה, דידועים דברי ר' חנניה בן עקשיא "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". והקושיא גלויה, אילו רוצה הקב"ה לזכות את ישראל, הרי שראוי לתת מעט מצוות, ובכך יקל על היהודי לזכות בחיי העולם הבא. וביאר בזה הרמב"ם (פיה"מ מכות ג יז), שאפילו במצווה אחת אפשר לזכות לחיי העולם, אלא שתנאי בצידה. והוא, לעשות את אותה המצווה בשלמות גמורה בלא שיתוף הנאה עצמית ונגיעה כל שהיא, אלא רק מאהבת ה' יתברך. וכדי להבטיח שלכל יהודי תהיה לכה"פ מצווה אחת שתעשה בשלמות, הירבה הקב"ה מצוות רבות, "כי מחמת ריבוי המצות אי אפשר שלא יעשה האדם אחת בכל ימי חייו בשלימות ויזכה להשארות הנפש באותו המעשה".

וזה כלעומת זה עשה אלוקים, שכשם שמצווה אחת בשלמות יש בכוחה לזכות את האדם לחיי העוה"ב, כך גם עבירה שנעשית כולה לשם מרידה ח"ו וללא כל הנאה, חמורה עשרת מונים מעבירה שאדם עושה מתוך שחושב שירויח מכך. דבעבירה עם נגיעה עצמית ישנה נקודת זכות על החוטא שיצרו גבר עליו, אולם במקום שאין כלל הנאה מהעבירה, מתעצם הקיטרוג שנוצר ממנה ואין למידת הרחמים מה להשיב כנגדה.

המשך בעמוד 2 >>

ומעתה יש לומר, שלא נתבע אהרן על כך שהוכיחם, שודאי היה מחויב להפרישם מאיסור, אולם בתוכחתו מלבד מה שהזהירם בחומרת העבודה זרה, הוסיף להוכיח שאין ממש בפסל הזה, ובכך החמיר את עונשם של ישראל. דמתחילה חשבו שיש להם תועלת מן העגל, אולם כשאהרן גילה בפניהם שאין בעגל שום כח, גרם שהעבירה תהיה עבירה לשם עבירה בלא כל הנאה. ועבירה שכל כולה מרידה בה' חמורה עד למאוד עד שכמעט ולא הייתה לה מחילה. ועל כך נתבע, ש"מוטב יהיו שוגגין" ויחשבו שיש תועלת מן העגל, ולא מזידין, שידעו שאין בו ממש. ואפשר, שלכן התגלה אליו הקב"ה דווקא בפרשה זו, שרצה לרמז לו את חטאו, דכשם שבקרבנות שיש לכהנים הנאה מהם, קל להם לקיימם, ומאידך בקרבן עולה כיון שאין בהקרבתה רווח לכהנים, אזי מתעצלים בהקרבתה וצריך לזרזם. כך גם בעבירה, כאשר יש לאדם הנאה ממנה ויצרו תוקפו לעשותה ממילא עונשו פחוּת, אולם במקום שאין הנאה ואין היצר מזרז כ"כ את האדם לעשותו, אזי כאשר בכל זאת חוטא, גדול עוונו מנשוא, ועל כך נתבע אהרן ש"מוטב יהיו שוגגין ולא יהיו מזידין".