נס פך השמן

מבואר בגמ' (שבת כב ב) שהדלקת נרות חנוכה נתקנה כזיכרון לנס פך השמן שדלק שמונה ימים במקום יום אחד. והנה, כלל הוא שאין הקב"ה חפץ בעשיית ניסים (שבת לב א; תענית כד א ועוד), ואף במקום שנצרך עשיית נס ממעטו הקב"ה במידת האפשר (רמב"ן בראשית ו יט; אור החיים דברים לד א ועוד). ומעתה יקשה, מדוע לא הסתיר הקב"ה את נס פך השמן, וכגון שהיו מוצאים פך גדול יותר או כמה פכים, וממילא לא היה נצרך עשיית נס גלוי. עוד יש להקשות דמוצאים אנו סתירה לכאורה על מה עיקר ההודאה בחנוכה, בתפילת "על הניסים" אנו מודים על נס המלחמה, ואילו הדלקת הנרות נתקנה כזיכרון לנס פך השמן. עוד יש להעיר, שלאחר הדלקת הנרות המציינת את נס פך השמן אנו אומרים "הנרות הללו אנו מדליקים על הניסים וגו' ועל המלחמות", ויש להבין במה הדלקת הנרות מציינת את נס המלחמה. עוד יש להעיר, שהדלקת הנרות התייחדה בכך שתנאי הוא במצווה שתעשה ב"פירסומא ניסא" [ואף שבפורים לכתחילה יש לקרוא את המגילה ברבים על מנת לפרסם את הנס, מכל מקום אין זה תנאי במצווה אלא הידור], ויש להבין עניין זה.

ובעיקר מה שתיקנו חז"ל את הדלקת הנרות בחנוכה זכר לנס פך השמן, ידוע להקשות דהלא נס המלחמה היה גדול יותר, שנצחו מעטים וחלשים צבא אדיר ומיומן, וכמו כן היה משמעותי יותר שעל ידו נתאפשר קיום כל התרי"ג מצוות באופן תמידי, ואילו נס פך השמן לא הועיל אלא לקיום מצווה אחת במשך שבוע אחד בלבד. ובכלל, כל אפשרות של נס השמן נתאפשר רק על ידי הניצחון במלחמה, ובלעדיו כלל לא היו מגיעים כלל למקדש, וקשה א"כ מדוע עיקר החנוכה – הדלקת הנרות, נעשה כזיכרון לנס פך השמן ולא לניסי המלחמה.

והביאור בזה, דהנה, על עצם ההודאה על מציאת פך השמן הקשה המהר"ל (שבת שם) שבכל מקום שתיקנו חז"ל הודאה או ברכה על נס זהו דווקא בהצלת הגוף, אך לא מצינו שתיקנו תקנה זכר לנס שכל מהותו הייתה אפשרות לקיום מצווה, ומה ראו אפוא לתקן הדלקת נרות חנוכה לזיכרון נס פך השמן. ותירץ, שבודאי עיקר ההודאה היא על ניצחון המלחמה, אך אילולא נס פך השמן היה מקום לקלי דעת לכפור בהנהגה הניסית ולטעון שצבא המכבים היו חזקים מיומנים ובקיאים בתכסיסי מלחמה ולפיכך ניצחו את היוונים, וכדי לעקור מחשבה זו מלב הטועים עשה הקב"ה את נס פך השמן שעל אף שהוא קטן בכמותו מ"מ גדול הוא באיכותו שבו מוכרחים להודות שעם ישראל הונהג בהנהגה ניסית וממילא אף במלחמה לא היה זה ניצחון טבעי אלא ניסי.

ובכך מתבאר מדוע הוצרך הקב"ה לעשות את נס פך השמן, שבודאי דרכים רבות למקום לעשות זאת באופן טבעי וכגון שימצאו פך גדול יותר וכדו' אך בדווקא נעשה נס זה לגלות על המלחמה שאף היא בדרך נס. ומתבאר עניין ההודאה בחנוכה, שאין אנו מודים אלא על נס המלחמה כפי שאומרים ב"על הניסים" [ולאחר שכבר מודים על המלחמה מזכירים אגב את נס פך השמן] ואף בהדלקת הנרות אנו מודים על נס המלחמה, שע"י נס הנרות מתגלה שאף המלחמה הייתה בדרך נס ועל כן אנו אומרים לאחר הדלקת הנרות "הנרות הללו אנו מדליקים על הניסים וגו' ועל המלחמות".

ומבואר מדוע מוכרחת ההדלקה להיות באופן של "פרסומא ניסא" שאילו מטרת ההדלקה הייתה להודות על נס השמן, אפשר שלא היינו מוכרחים לפרסם דבר זה ודי בהודאה בינינו לבין עצמנו, אך כיון שכל עשיית נס השמן הוא לשמש כהוכחה על נס המלחמה, א"כ מוכרחים אפוא לפרסם נס זה למען יכירו וידעו שאף המלחמה נעשתה בדרך נס. ומאליה מתיישבת הקושיא מדוע מדגישים את נס השמן יותר מנס המלחמה על אף שנס המלחמה היה גדול יותר באיכותו ובכמותו, שלעולם אין אנו מציינים ומודים אלא על המלחמה אלא שהדלקת הנרות משמשת כהוכחה על נס המלחמה שעליה עיקר ההודאה.