הרב אליהו פורטנויבפרשה יש את הדין של אדם שמוכר את שדהו מחמת דוחק עניותו, שיש אפשרות שאחד מקרוביו, או שהוא בעצמו, יגאל את השדה. בפסוק שמדבר על גאולת עצמו [כ"ה, כ"ו] כתוב "ואיש כי לא יהיה לו גואל והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו".
הלשון בפסוק צריך ביאור, בתחילת הפסוק כתוב "והשיגה ידו", והכוונה היא שהאדם טרח ועבד בשביל "להשיג" את הכסף, אך מיד אחר כך כתוב "ומצא", שהכסף הגיע אליו במציאה ולא על ידי עבודתו.
אלא רואים כאן יסוד עצום באמונה ובביטחון: גם כשהאדם עוסק בפרנסה ומשיג את פרנסתו על ידי יגיעת כפיו, בכל זאת עליו להרגיש שכל פרנסתו וכספו הגיעה אליו כמציאה מאת ה', וכל מה שהוא עשה זה רק מעשה השתדלות בעלמא בשביל להשיג את הפרנסה, אבל לא הוא זה שהביא לעצמו את הכסף.
וביותר, אם האדם לא מרגיש כך, אלא בטוח בעצמו שהוא זה שדאג שיהיה לו את הכסף, הוא נכנס להגדרה של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"…
וזה מה שהפסוק בא לומר, גם אם "והשיגה ידו", שמוכר השדה השיג בעצמו כסף בשביל לפדות את השדה, בכל אופן "ומצא כדי גאולתו", התורה מעידה שהדרך שהכסף הגיעה אליו הוא על ידי שמצא אותו, וכל מה שהוא עשה בשביל להשיג את הכסף היה מעשה קוף בעלמא.
ואולי אפשר לומר שזה גם הכוונה בדברי הגמרא [מגילה ו':] "יגעת ומצאת", וגם כאן צריך להבין, שהרי אם האדם יגע, למה כתוב שהוא מצא? ולפי הנ"ל הדברים מובנים: אמת שהאדם יגע ועמל בהבנת התורה, אבל בפועל מה שהוא הבין זה בגדר מציאה שה' המציא לו את ההבנה. וזה המשך המשפט – "תאמין", שרק זה הצורה והדרך בהבנת לימוד התורה, על ידי שהאדם עמל ויגע, וכך הוא זוכה שהקדוש ברוך הוא ממציא לו את האור וההבנה בתורה.