"לעת כזאת"

שאלות רבות עולות לאדם במהלך מסע חייו אודות שליחותו האישית, ייחודיותו וייעודו. מי אני, מה שונה או מיוחד בי, למה באתי לזה העולם, מדוע המסע לעתים מאתגר כל כך והאם יש לי תפקיד כלשהו בעולם הזה?

על כל אדם לשאול את עצמו שאלות מן הסוג הזה, וכמובן לנסות להגיע לתשובות שיבהירו לו את אשר לפניו.

כאשר משה רבנו קיבל את ההנהגה במעמד הסנה, הוא שאל את אלוקים שתי שאולות חשובות. השאלה השנייה היא "מי אתה": "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים: הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם, וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם?" (שמות ג, יג), ואלוקים ענה לו על שאלה זו. השאלה הראשונה היא מהותית לא פחות: "מי אני?": "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם?" (שמות ג, יא). "מי אנכי"? מה הייחודיות שלי? משה שואל שאלה חשובה – מדוע דווקא אני נבחרתי?

לא רק אדם פרטי מוצא את עצמו מסובב בשאלות מהותיות אלו, אלא גם כלל ישראל. עם ישראל עמד לאורך ההיסטוריה בלא מעט צמתי דרכים כשהוא בחוסר ידיעה לאיזה כיוון עליו לפנות.

כאשר עם ישראל היה בתפארתו, המצב היה שונה. היו נביאים, בעלי רוח הקודש והיה דבר נוסף – "אורים ותומים", וכפי שמספרת פרשתנו.

פרשת "תצווה" היא השניה מתוך חמשת הפרשות העוסקות בבניית המשכן, והיא מתמקדת בעיקר בבגדי הכהונה – בגדים מיוחדים שהכהנים לבשו בעת עבודתם.

צורתם המדויקת של בגדי הכהונה ואופן עשייתם, מקבילים לעולמו הרוחני של האדם וכפי שהרחבנו על כך בעבר. התלמוד כותב: "מה קרבנות מכפרים, אף בגדי כהונה מכפרים" (ערכין טז ע"א).

אחד מבגדי הכהן הגדול הוא חושן המשפט. חושן המשפט היה עשוי מבד רקום מחוטים יקרים של זהב, תכלת וארגמן, שני ושש. צורתו הייתה ריבוע, ושובצו בו בתוך משבצות של זהב שנים עשר אבנים יקרות, עליהן היו חרוטים שמות השבטים.

בתוך החושן היה מונח "האורים ותומים". האורים ותומים היה קלף, עליו רשום שם השם המפורש, דבר שגרם (מבחינה רוחנית) לאותיות שעל גבי החושן לנצנץ ולהאיר. כשהכהן הגדול לא היה יכול לענות על שאלות מסוימות בכוחות עצמו, הוא היה שואל את האורים ותומים. המענה מאת השם היה מופיע באופן ניסי באמצעות נצנוץ האותיות שעל גבי האבנים (רש"י. ישנן דעות נוספות).

פירוש המילים "אורים ותומים" הוא כך: "אורים" מלשון הארה, "תומים" מלשון תמימות ושלמות. האבנים האירו באור רוחני וממילא דרכו של האדם הייתה מוארת, נהירה ותמימה.

התנ"ך מתאר כמה וכמה פעמים שבני ישראל השתמשו באורים ותומים. כאשר משה סמך את ידיו על יהושע נאמר: "וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי השם, עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה" (במדבר כז, כא). גם חלוקת הארץ לשבטים נעשתה על פי האורים ותומים: "אלעזר מלובש אורים ותומים, ויהושע וכל ישראל עומדים לפניו, וקלפי של תחומין מונחים לפניו, והיה מכוון ברוח הקודש ואומר: זבולון עולה תחומי עכו וכו'" (בבא בתרא, קכב). בספר שופטים (א, א) מתואר שבני ישראל שאלו באורים ותומים לפני צאתם למלחמה האם המלחמה הכרחית.

האורים ותומים ספקו גם תשובות אישיות ביחס לאדם פרטי, כדוגמת עלי הכהן וחנה.

אם כן, כשעם ישראל היה בתפארתו, היה קל יותר לקבל תשובות כאשר עמדנו בפני שאלות קשות, הרות גורל.

בתפילת שמונה עשרה אנו מתפללים: "השיבה שופטנו כבראשונה ויועצנו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה". יש קשר בין שני החלקים. כאשר יהיו לנו שופטים ויועצים כפי שהיה בעבר, היגון והאנחה יסורו מאתנו.

ישנם רגעים שיתכן והם המשמעותיים ביותר בחיינו, ואם לא "נתפוס" את אותם רגעים, נפסיד אולי את הדבר המשמעותי ביותר שלשמו באנו לעולם. אולי יש לנו שאלות ותהיות רבות באותם רגעים, אולם אל לנו לפספס אותם. "יש קונה עולמו בשעה אחת" (עבודה זרה, י ע"ב) וכמו כן יש גם מאבד עולמו בשעה אחת. אין אלו שתי שעות מבודדות זו מזו, אלא אותה שעה שמי שאינו קונה בה את עולמו, הוא ממילא מאבד בה את עולמו.

פרשת "תצווה" נקראת בדרך כלל בסמוך לפורים, יום בו קוראים אנו את מגילת אסתר. השם "אסתר" מרמז על ההסתרה שאפפה את כל שרשרת האירועים. השם של אלוקים מוסתר לאורך כל המגילה למרות שברור לכולם שהכל התנהל על ידו בהשגחה פרטית מדוקדקת. אסתר עצמה הייתה במצב של הסתרה איומה, היא איננה חשפה את זהותה במשך זמן רב והיא הייתה במצב של הסתר פנים. אישה יהודייה כשירה (שלפי חלק מהשיטות הייתה נשואה למרדכי), מוצאת עצמה נשואה בעל כורחה לאחשוורוש, מלך נכרי מגושם, רשע ואכזר.

לאחר גזירת המן להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, מרדכי מצווה על אסתר להיכנס אל אחשוורוש ולנסות לבטל את הגזירה הנוראה. אסתר מסרבת לבקשתו, בטענה שזו סכנה ממשית לחייה: "כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם" (אסתר ד, יא). מרדכי משיב לאסתר: "כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת".

המפרשים (מלבי"ם ועוד) דנים רבות בדו-שיח זה בין מרדכי לאסתר, אולם ננסה להבין את המשפט האחרון: "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות".

כל מי שמכיר את אירועי המגילה מתחילתה עד סופה, מבין במאת אחוזים שלעת כזאת הגיעה אסתר למלכות. "צירוף המקרים" של הריגת ושתי, בחירת אסתר וכל הסיפור עם המן, "זועק" דבר אחד – הקדוש ברוך הוא סיבב את הכל כדי שאסתר תגיע למלכות ועם ישראל יינצל בזכותה. איך יתכן שמרדכי מטיל ספק ואומר – "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות"? וכי יש למרדכי צד אחר?

שמעתי הסבר יפה.

למרדכי ברור שאסתר הגיעה למלכות עבור הרגע המכונן הזה, אולם דברי מרדכי מחולקים לשניים.

אסתר נמצאת בסיטואציה קשה מאוד. נדרש ממנה להיכנס אל אחשוורוש ולעשות מעשה של אבדון, ובכך לסכן לא רק את חייה הפיזיים וכפי שראינו שלפי הכללים אחת דינה למות, אלא גם את עולמה הרוחני. היא אומרת למרדכי: "וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי" (אסתר ד, טז) – "וכאשר התחלתי לילך לאיבוד, אלך ואמות. ומדרש אגדה, כאשר אבדתי מבית אבא, אובד ממך, שמעכשיו שאני ברצון נבעלת לגוי אני אסורה לך" (רש"י. מדרש זה תואם לדעה שאסתר הייתה נשואה למרדכי).

לאסתר יש שאלות רבות. היא לא מבינה מדוע דווקא היא צריכה להקריב את עצמה. מדוע דווקא עליה נגזר להיות במצב כה נוראי. אסתר שואלת את מרדכי – למה דווקא אני כל כך סובלת? ובכלל, מי אמר שבאמת מותר לי לעשות מהלך כזה שגם מסכן את חיי וגם מנוגד לכאורה להלכה?

עונה לה מרדכי – "ומי יודע?", אין לנו אורים ותומים, אין לנו תשובות ברורות, אף אחד לא באמת יודע מדוע הקדוש ברוך הוא מנהל את עולמו באופן שבו הוא מנוהל, אולם דבר אחד ברור – למרות כל סימני השאלה, ברור ללא כל ספק ש"לעת כזאת הגעת למלכות" (המילה "אם" בתנ"ך פעמים משמעותה מלשון ספק, ופעמים מלשון "אשר" או "כי". כלומר, המילה "אם" כתובה גם כאשר יש וודאות של מאה אחוז, ויש לכך דוגמאות מפסוקים רבים – רש"י בראשית כד, יט, ויקרא ב, יד).

יש רגע בחיים, רגע של גדולה, שבשבילו האדם הגיע לעולם הזה. ייתכן ומדובר בחיים שלמים אך לעיתים, כמו במגילת אסתר, רגע אחד בחיי אדם יכול לשנות גורל של עם שלם. באותו רגע היסטורי, אמר מרדכי לאסתר, את יכולה להימלט מהמשימה, את יכולה להחריש, העולם יסתדר בלעדיך. העם היהודי יהיה קיים אתך או בלעדייך, אבל אַת, את השליחות שלך, את המקום שלך בעולם, תאבדי.

אסתר בוחרת לסכן את נפשה מתוך אמונה שלעת כזאת היא הגיעה למלכות.

לכל אדם יש תפקיד בעולם הזה. נכון, לא כולנו נועדנו להיות מנהיגים, אבות האומה או מציליה, אך בלי הבירור של "מי אנחנו", לעולם לא נדע מה תכלית קיומנו וייעודנו בעולם הזה.

אין לנו היום אורים ותומים, אולם דווקא בגלל זה על האדם לברר לעצמו מתי תגיע "העת הזאת" שאולי רק עבורה הוא קיים, ומי יודע, יתכן וזמנה היא דווקא בעיתוי שיש כל כך הרבה שאלות.