ארבעה שומרים

פרשת "משפטים" עוסקת ברובה במצוות הקשורות לעניינים שבין אדם לחברו – דיני דיינים ומשפט, הלכות נזיקין ועוד.

אחד הנושאים המובאים בפרשה עוסק באדם שקיבל על עצמו לשמור על חפץ שאינו שייך לו, ובהשלכות ההלכתיות ביחס לרמת האחריות של אותו שומר באם החפץ ניזוק, נגנב, נאבד וכדומה.

ישנם ארבעה סוגים של שומרים כשלכל אחד מהם דין שונה. בשורות הבאות ננסה לראות כיצד ארבעת סוגי השומרים משקפים ארבע השקפות עולם ביחס לשמירה של האדם על ה"חפץ" היקר ביותר שיש לו בעולם הזה – חייו ונשמתו.

מיהם ארבעת השומרים? שומר חינם, שומר שכר, שוכר ושואל.

שומר חינם הוא מי שקיבל על עצמו לשמור על רכוש זולתו, ללא תמורה כלשהי. הוא שומר על החפץ או על בעל החיים של חברו בחינם ובהתנדבות, מתוך רצון טוב.

במקרה של נזק, שומר חינם חייב לשלם לבעלים את שווי הרכוש רק במקרה שהוא הזיק במזיד או שהוא לא שמר עליו במידה הראויה. במקרה של גניבה או אבדה, הוא פטור מלשלם וכל שכן כשהחפץ ניזוק באונס – כשלא הייתה לו אפשרות למנוע את הנזק.

שומר שכר הוא מי ששומר על רכוש חברו אולם הוא כן מקבל תמורה כלשהי בעבור השמירה. בשונה משומר חינם, שומר שכר חייב לשלם באם החפץ נגנב או נאבד, וכל שכן שהוא חייב באם הוא פשע. הוא פטור רק במקרה שהחפץ ניזוק באונס.

שוכר הוא מי שלקח מחברו רכוש על מנת להשתמש בו למשך זמן מסוים, והוא משלם תמורת השימוש. לעניין חיוב תשלומים, דינו כשומר שכר.

שואל הוא מי שלקח מחברו רכוש כדי להשתמש בו למשך זמן מסוים ללא שכר שימוש. שואל חייב אפילו אם החפץ ניזוק באונס, וכל שכן שהוא חייב על גניבה, אבדה ופשיעה. אולם אם החפץ התקלקל מחמת המלאכה שעבורה שאל את החפץ, השואל פטור.

נשים לב ונראה, שמידת האחריות של השומר תלויה בהתייחסותו אל הרכוש. שומר חינם שלא מקבל תמורה על שמירתו, ההיגיון מורה שהוא לא צריך לשאת באחריות במקרה והרכוש ניזוק שלא באשמתו. לעומתו, שומר שכר או שוכר שכן מרוויחים מהשמירה, האחריות שלהם גדולה יותר והם כן יחויבו במקרה של גניבה ואבדה. שואל, שהוא מרוויח הכי הרבה מהרכוש, שהרי הוא משתמש בו כאילו הוא בעלים והוא לא נותן לבעלים שום תמורה, ההיגיון מחייב שמידת האחריות שלו גדולה הרבה יותר והוא יהיה חייב גם אם החפץ יינזק באונס.

פרטי הלכות השומרים רבים הם. ננסה ללמוד את פרשת השומרים בדרך הדרש, כמשל לעבודת השם.

יש בעל הבית לעולם בו אנו חיים – השם יתברך: "להשם הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ, תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ" (תהלים כד), "הֵן להשם אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם, הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ" (דברים י, יד). בורא עולם הפקיד בידי האדם עניינים שונים לשמור עליהם, לדוגמא, את נפשו: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד" (דברים ד, ט), וכן את התורה והמצוות: "נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶך" (תהלים). בנוסף, בני אדם מבקשים זכות שימוש ב"חפציו" של הבורא – בענייני העולם הנפלא שנברא עבורם.

על כל אדם לשאול את עצמו – האם אני שומר כראוי על חיי, על נשמתי ועל כל מה שהבורא הפקיד בידי, או שמא אני מועל חלילה בשמירתי?

ה'אור החיים' הקדוש (שמות כב, יד) כותב כך:

"האם נשפטה בדין זה לעולם הבא, כשיבוא בעל הפיקדון, הוא אדון העולם אשר הפקיד הנפש ביד האדם לשמור, דכתיב 'ושמור נפשך מאוד' (דברים ד, ט), כשיבוא לתבוע פיקדונו מכל אחד, ונמצא נגנב או נשבר או נשבה או מת. כי כל בחינת אלו ישנם מצויות בעוברי עבירה. יש מי שנפשו נגנבת ממנו במקרה לא טהור, ויש שהוא מזיד בעבירה ואבר מאברי הנשמה המיוחד כנגד המצווה שעבר עליה הוא נפגם, ולפעמים בעשות עוון מהכריתות ומיתות בית דין גורם מיתה לנפש כאומרו 'ונכרתה הנפש' (בראשית יז, יד), ולפעמים יגרום לה שביה, על דרך אומרם 'הנפשות העשוקות' (זוהר ב, צה), ובעמוֹד בעל הפיקדון ויטעון טענה הנשמעת – תן לי הנפש כמו שנתתיה לך, כאומרו 'והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה' (קהלת יב, ז) ודרשו 'תנה לו כמו שנתנה לך'" (שבת קנב ע"ב).

יבוא יום בו בעל הפיקדון ידרוש בחזרה את פיקדונו – נשמת האדם, ועלינו לדאוג שהפיקדון ישוב בשלימותו.

העולם הזה מלא בפורעניות, צרות וסבל. יש אבדה, גניבה, שבירה ומוות. בורא עולם נוהג עם האדם במידה כנגד מידה. כשם שמידת האחריות של השומר מותאמת ותלויה ביחס שלו לבעלים, כך הוא גם בנמשל. אלוקים מתייחס אל האדם באותה מידה שהאדם מתייחס אליו, וישנם ארבעה סוגי "יחסים" בין האדם לבוראו – "שומר חינם", "שומר שכר", "שוכר" ו"שואל".

"שומר חינם" שומר את התורה והמצוות לשם שמים ולא כדי לקבל שכר או להרוויח מכך משהו. כל רצונו לשמור על מצוות השם מתוך מניעים טהורים ומאהבתו לבוראו. אותו אדם מכיר בבוראו ובעובדה שכל מה שיש לו הוא פיקדון מאת השם, והוא מרגיש חובה פנימית לשמור על התורה והמצוות משום שזהו חובתו בעולמו.

אדם שחי כך את חייו, גם הקדוש ברוך הוא מתייחס אליו כאל "חפץ" יקר והוא שומר עליו בשמירה מעולה. אדם כזה זוכה לשמירה מיוחדת ולהשגחה פרטית מהבורא והוא "פטור מהכל". בורא עולם לוקח עליו אחריות מלאה, הוא נמצא תחת עינו הפקוחה וכל ענייניו נמצאים תחת השגחתו. הוא יכול "להרפות" ולהרגיש בטוח בזרועות הבורא.

"שומר שכר" הוא אדם ששומר תורה ומצוות בשביל השכר המובטח עבורם בעולם הבא. הוא מובטח לקבל שכר אם יהיה נאמן לתפקידו ולהיפך – להיענש אם יתרשל, ולכן הוא שומר על מצוות בוראו.

"שוכר" הוא אדם שמתייחס אל בוראו כאל "שותף עסקי", כלומר, הוא משתמש בחפציו של הבורא ובכל ענייני העולם הזה מתוך תחושה שהכל מגיע לו משום שהוא "משלם" עליהם באמצעות שמירת המצוות. למשל, הוא מברך לפני האוכל ואחריו ומבחינתו הברכה היא מעין "תשלום" על זכות השימוש בעולם, או שהוא נותן צדקה כדי שיחיה בנו וכדומה. אדם כזה "עושה עסק" עם הקדוש ברוך הוא – אני עושה מצוות ואתה נותן לי בתמורה שכר בעולם הזה ובעולם הבא.

מי ששומר תורה ומצוות משום שהוא רוצה להרוויח, כמו שומר שכר או שוכר, והוא מנהל את חייו בשיטת "תן וקח", באיזשהו מקום הוא יוצר שטחים פרטיים בהם כביכול אין לקדוש ברוך הוא "דריסת רגל" והוא לוקח על עצמו את האחריות באותם שטחים. כיוון שכך, הקדוש ברוך הוא נוהג עמו במידה כנגד מידה וכביכול בורא עולם יוצר שטחים בחייו של אותו אדם בהם הוא מוסר אותו למקרי הטבע והוא נותן לו "להסתדר לבד".

"שואל" הוא אדם שמרגיש שהכל מגיע לו. הוא לא מתייחס אל חייו כאל שומר שקיבל פיקדון אלא כמי שיש לו זכות ורשות להשתמש בכל חפצי העולם ללא שום תחושת חובה או הכרת הטוב כלפי בוראו.

אדם שהוא בגדר 'שואל', מרגיש שהכל מגיע לו ואין לו שום מערכת יחסים אמתית של התמסרות לקדוש ברוך הוא. אותו "שואל" מרגיש בעלים על חייו והקורות אותו, ממילא גם בורא עולם מתייחס אליו באופן דומה והוא כביכול מסיר ממנו את אחריותו כמעט באופן מלא, והוא "חייב בכל התשלומים".

נוסיף נקודה.

ראינו אמנם, שאדם שמגדיר עצמו בתור "שואל" הוא בדרגה רוחנית ירודה. אולם לשואל ישנו דין יוצא דופן אחד, דין "בעליו עמו" – "אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם" (שמות כב, יד). כלומר, אם בעל הבית של הרכוש היה יחד עם השואל בשעה שהרכוש ניזוק, בכזה מצב השואל פטור מתשלום מפני שהבעלות לא הועברה לידיו באופן מלא שהרי הבעלים היה עמו גם.

בנמשל, יש כאן מסר עמוק ותקווה גדולה.

המדרש על הפסוק בתהלים: "אלוהי בך בטחתי" מביא משל:

"מעשה בקיסטון (עיר) אחד… והיו שומרי המדינה עוברים ומצאו אפסנאי אחד (אדם שעבר על החוק) ותפשוהו, ואמר: אל תכוני (אל תכו אותי) כי בן ביתו של מלך אני. כיוון ששמעו כן הניחוהו ושמרוהו עד הבוקר. בבוקר, הביאוהו אצל המלך ואמרו לו: בן ביתך מצאנו אמש. אמר לו המלך: בני, מכיר אתה אותי? אמר לו: לאו. ואם כן היאך אתה בן ביתי? אמר לו: בבקשה ממך, איני בן ביתך, אלא בך בטחתי, שאלמלא לא אמרתי כן היו מכים אותי. אמר להם: הואיל ובטח בי, הניחו לו" (מדרש שוחר טוב, תהלים כב).

כשהמלך רואה שאדם מרגיש בטוח בטובו וברחמיו, זה לכשעצמו מהווה סיבה מספקת להפעיל את מידת הרחמים של המלך, למרות ש"לפי הכללים" לא מגיע רחמים לאותו אדם. הקדוש ברוך הוא כל כך טוב, והאמונה בטובו היא לבדה מספיקה כדי להגן על המאמין מכל מיני פורעניות העולם, גם אם אותו אדם נמצא במצב רוחני ירוד.

זו הכוונה בפטור של "בעליו עמו". גם רשע, שחי את חייו כאותו שואל, והוא "נתפס" על עוונות או על פשעים, כאשר יש בו נקודת אמונה והוא מרגיש שהקדוש ברוך הוא עמו בכל מצב, וגם כאשר הוא נתפס על עוון כזה או אחר הוא עדיין מרגיש שהוא בן של מלך, במצב כזה כותבת התורה – "בעליו עמו – לא ישלם". הקדוש ברוך הוא לוקח עליו אחריות.

קשה מאוד לא לפעול לשם שמים ויחד עם זאת לבטוח בהשם, אולם התורה מגלה לנו שבכל זאת יש גם מצב כזה, ודווקא מי שרחוק כל כך זוכה להיות תחת השגחה פרטית של השם יתברך.

על כל אחד לשאול את עצמו – איזה סוג שומר אני? האם אני כאותו שואל שכל רצונו הוא רק ליהנות מהעולם ללא שום תחושת התחייבות לבורא עולם, או שאני שואף להיות כאותו שומר חינם, המרגיש שכל מה שיש לי הוא פיקדון מידו הרחבה והטובה של השם, ולכן אני שומר על מצוותיו ועל נשמתי, וכך גם בורא עולם יתייחס אלי – בשמירה מעולה ובהשגחה פרטית מיוחדת.