ויחי | קולו של הגלגל

למילה "חיים" יש שתי משמעויות. המשמעות הבסיסית היא כפשוטו – עצם הקיום, מצב שהוא היפוכו של מוות. במשמעות העמוקה יותר, המילה "חיים" מבטאת מצב חיובי של אושר פנימי, סיפוק רוחני, פעילות, עשיה, יוזמה והתקדמות, שהמילה הממצה שלהם היא "חיים".

לכל אדם יש זמנים בהם הוא חי במובן של היפך המוות, ויש זמנים שהוא מרגיש 'חי' עם כל המשמעות הרחבה.

מסיימים אנו את חומש בראשית – ספרן של אבות, וללא כל ספק, האב שמסופר עליו הכי הרבה הוא יעקב. הצער ליווה את רוב שנותיו של יעקב, ומעטות הן השנים בהן הוא הרגיש "חי" במלוא מובן המילה.

כאשר יעקב מציג את עצמו בפני פרעה, הוא מבדיל בין שני סוגי החיים שהוא חי עד כה – מגורים בעולם וחיים בעולם: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה, יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה. מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם" (בראשית מז, ט).

אומר יעקב לפרעה – "שני מגורי" – ברמה של "קיום", בהן גרתי בעולם, המה שלושים ומאת שנה, אבל כאדם 'חי' עם כל המשמעות – "מעט ורעים היו ימי שני חיי". נצטט את לשונו של רבי שמשון רפאל הירש: "בתשובתו מבדיל יעקב בין חיים לבין מגורים: שאלתני על ימי שני חיי ("כמה ימי שני חייך")? לא חייתי הרבה, אך גרתי עלי אדמות מאה ושלושים שנה. ימי השנים שאוכל לקרוא להם "חיי" – בהם מלאתי את תפקידי במלואו – היו רק מעטים, ודווקא הם היו רעים מלאי מרירות ודאגה. הוטל עלי התפקיד לקיים בצרה (בשעת הצרה) את חובות הצרה. אין להשוות את תוכן חיי עם תוכן חיי אבותיי, הם "חיו" יותר, כל ימי מגוריהם היו "חיים" והם זכו למלא את תפקיד חייהם בתנאים של אושר".

פרשתנו פותחת במילים "ויחי יעקב" – "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה". המילה "ויחי" מורה על כך, שבאותן שבע עשרה שנה אחרונות של חייו, יעקב התחיל שוב להרגיש "חי".

"בעל הטורים" כותב בדרך הרמז, שהערך המספרי של המילה "ויחי" הוא שלושים וארבע, וזה מספר השנים בהם יעקב חי בשלווה במהלך כל חייו. שבע עשרה שנים מאז שנולד יוסף עד שנמכר, ושבע עשרה שנה מאז שיעקב ירד למצרים עד שנפטר.

ממתי יעקב התחיל שוב "לחיות"? מאז שהוא שמע מבניו שיוסף חי:

"וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר: עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיָּפָג לִבּוֹ, כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם. וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם, וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ, וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל: רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי, אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת" (בראשית מה, כו-כח).

על איזה עגלות מדובר? בפשטות הכוונה לעגלות המלאות במזון. אולם תמוה הדבר, וכי יעקב קיבל חיוּת ממראה העגלות? וכי השפע הגשמי עשה טוב ליעקב יותר מעצם ההודעה על חיי בנו אהובו?

מה עומק העניין?

האדמו"ר מסוכטשוב בספרו "שם משמואל" כותב על פסוקים אלו רעיון נפלא שכדאי לאמץ אותו אל ליבנו.

יעקב שומע שיוסף חי. אולם מי כיעקב יודע שיש הבדל בין להתקיים לבין לחיות. יעקב חושב לעצמו, אני שמח שליבו של יוסף פועם, אולם שמחתי אינה שלימה כל עוד איני יודע איזה "סוג" יוסף הוא. האם הוא המשיך להיות יוסף הצדיק או שחלילה הוא מתנהג כאחד המצריים. יעקב גם חושב על המצב המשפחתי שהשתנה כעת – הוא מבין שבניו לא דיברו אמת כשהם אמרו לו "חיה רעה אכלתהו", והוא חושש מהבאות – האם יהיה שלום בתוך המשפחה? האם בעקבות חזרתו של יוסף משפחתי תתפרק, תתרסק ותקרע? האם יוסף ינקום באחיו?

רק כאשר יעקב ראה את העגלות ששלח יוסף, הוא התחיל להרגיש חיות מחודשת.

מה פשר העגלות?

"ונראה, דבכל ענין העגלות רמז יש בדבר, כי אופני העגלה הסובבים (שעל שם זה נקרא עגלה, על שם האופנים הסובבים) בעיגול מורים, שזה שלמעלה בתכלית כרגע יורד למטה, וזה שבתכלית הירידה למטה משם מתחיל לעלות למעלה… וזהו הרמז ששלח יוסף ליעקב עגלות, שבל יצטער הרבה על ירידתו למצרים, שזו הירידה עליה תהיה לו, וזה לשאת אותו, שהוא לשון עליה, ולא הזכיר לשון ירידה כלל. וזה עצמו הוא שנזכר יעקב, שמאחר שיוסף שלח לו רמז כזה, בוודאי לקח גם בחינה זו לעצמו, ואפילו כשהוא מושל בארץ מצרים ובתכלית העליה, לא סר מנגד עיניו לחשוב אולי זהו הרגע האחרון של העליה ומעתה תתחיל הירידה, ועל כן לא גבה לבבו, והוא שפל ברך כמו בירידה… ובאמת כך הייתה מידתו של יוסף, הוא יוסף הרועה את צאן אביו הוא יוסף שנעשה מלך, שמידה זו הועילה לו בכל עתותי חייו, הן כשהיה בצרה ובתכליתה והן כגדלותו בתכלית, ועל כן, כשהכיר יעקב מעניין העגלות כוונת יוסף, אז ותחי רוח יעקב אביהם".

נבאר מעט את דבריו.

"עגלה" נקראת כך מלשון עיגול. מה שהופך את העגלה לעגלה היא הגלגלים המעוגלים המובילים אותה אל מטרתה. הגלגל מתגלגל ומתקדם על ידי שהחלק התחתון הופך להיות עליון והחלק העליון הופך להיות תחתון וחוזר חלילה.

בשליחת העגלות, יוסף מעביר לאביו מסר מרומז – אל תצטער על ירידתך למצרים, משום שבסופו של דבר הירידה הזאת תיהפך לעליה לך ולזרעך אחריך. לכן התורה כותבת: "וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ". כמעט בכל הפעמים שהתורה מדברת על הליכה למצרים היא מזכירה את הלשון "ירידה" (בראשית יב, י. דברים כו, ה, ועוד), ואילו כאן התורה כותבת "לשאת", מלשון נשיאה והרמה. יוסף אומר לאביו – הירידה למצרים תרומם אותך ואת העם שייצא ממך.

כשיעקב הבין את הרמז ששלח לו יוסף, הוא היה בטוח שיוסף כך היה חי במשך כל אותן שנים. גם כשהיה בשיא רוממותו הוא נשאר עניו ושפל ברך, והוא לא נפל חלילה במוקש הגאווה שהיא אם כל חטאת, וגם כשהוא היה בתחתית השפלות הוא זכר שיבוא יום והוא יהיה שוב למעלה וכך הוא לא נשבר.

כזה היה יוסף. גם כשהוא היה במעמקי הבור והרגיש נבגד על ידי אחיו, וכשהוא היה אסור בכלא המצרי, הוא האמין שברצות השם הוא יהיה למעלה, וכאשר הוא היה למעלה, כשהיה מושל על ארץ מצרים, הוא ידע שהמעמד הנוכחי הוא רק ברצות השם והוא יכול לחזור להיות למטה בכל רגע נתון כאותו גלגל מסתובב.

כשיעקב ראה את כל זה – "ותחי רוח יעקב אביהם". חיים חדשים זרמו בעורקיו.

אלה הם חיי האדם – עליות וירידות, וזה מה שמניע קדימה את גלגלי החיים.

ננסה להוסיף נופך לדבריו של ה"שם משמואל".

לעיגול אין התחלה ואין סוף, או מדויק יותר – כל נקודה היא גם התחלה וגם סוף. יוסף מעביר לאביו מסר מדהים, אקטואלי לכולנו.

כשמביטים על מסע חייו של יוסף, ניתן לראות שרשרת אירועים מסודרת מאוד. אירוע מוביל לאירוע בנסיבות טבעיות והגיוניות, יש סדר כרונולוגי ברור שמתחיל בקנאת האחים ליוסף וכלה בירידת בני ישראל למצרים. במבט שטחי נראה, שקנאת האחים וכל סיפור מכירת יוסף הם הגורמים לתוצאה של ירידת בני ישראל למצרים.

אולם יוסף מלמד אותנו משהו חדש. יוסף שולח לאביו עגלות ובכך הוא מרמז שהוא מסתכל על כל הקורות אותו בראייה "עגולה", בה כל נקודה היא גם התחלה וגם סוף, גם סיבה וגם תוצאה. כלומר – הפקטור הראשי בכל שרשרת האירועים המסודרת הזאת, הוא ירידת בני ישראל למצרים. משם הכל מתחיל ולשם הכל הולך. בני ישראל צריכים לרדת למצרים כדי להזדכך ולהיות ראויים לקבל את התורה, וסיפור מכירת יוסף מתחילתו עד סופו הוא אמצעי בלבד. כדי שעם ישראל יגיע למצרים, היה צורך במכירת יוסף ובכל השתלשלות העניינים שבאו בעקבותיה.

יוסף הצדיק הבין טוב את הנהגת הבורא. יוסף מבין שכל עניין המכירה הוא חלק ממהלך ורצון אלוקי של ירידת בני ישראל למצרים והוא אומר לאחיו – "לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים" (מה, ח). אתם חושבים שאני ירדתי למצרים בגלל שאתם מכרתם אותי? יש לכם טעות מרה וההיפך הוא הנכון – הקדוש ברוך הוא גרם שאתם תמכרו אותי כדי שכולכם תגיעו בסופו של דבר למצרים בכבוד מלכים, כשאחד מאחיכם שליט שם. כיוון שכך, אין לכם כלל על מה לחשוש או להצטער – "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה" (בראשית נ, כ).

כשיעקב רואה את העגלות, מיד חייתה רוחו. הוא מבין שיוסף בנו אהובו נשאר יוסף הצדיק חרף כל המאורעות, או אולי בגללם. יעקב מבין שיוסף רואה את החיים ב"צורה עגולה", שמאורעות החיים הם לא סיבה ותוצאה מעשי ידי אדם, אלא יש רצון אלוקי המניע את כל הגלגלים, וממילא גם אין כל חשש לשנאה ונקמה מצד יוסף.

אם היינו רואים את החיים כפי שיוסף ראה אותם ומבינים היטב את משמעות העגלות, היינו יכולים לחסוך מעצמינו כל כך הרבה צער, מריבות, מחלוקות, עוגמת נפש ועוד הרגשות רבות הנובעות ממחשבה שהתוצאות נגרמות אך ורק בגלל מעשי בני אדם. אם נשנה את המבט ונבין שהתוצאה של הקשיים הוא הגורם לקשיים עצמם, וכל מה שקורה לנו, בפרט האירועים המעציבים שאין לנו שליטה עליהם, הם רק תוצאה של החלטה אלוקית, היינו גם זוכים להחיות את הרוח שבקרבנו.

כעת, עם סיומו של ספר בראשית, הבה נשמע את קול הגלגל.