הרב משה שינפלדהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
אחת המצוות המובאות בפרשתנו היא מצוות מעשרות. אחד מפרטי מצוות מעשרות הוא, שבכל שנה שלישית, על בעל השדה לתת עשירית מן היבול שצמח בשדהו לעניים ("מעשר עני").
בסיומה של שנת המעשר עני, מצווה התורה את בעל השדה את הציווי הבא: "וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי השם אֱלֹהֶיךָ, בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי, לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי. לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת, שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל השם אֱלֹהָי, עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי" (כו, יג-יד).
קריאה זו שאדם קורא בגמר שנת המעשרות, בה הוא מכריז שהוא עשה את כל המצוות הקשורות לשדהו, קרויה בפי חכמים "וידוי מעשרות" (משנה סוטה לב א, ועוד).
במבט ראשון, המילה "וידוי" נראית מעט תמוהה ולא כל כך קשורה להבאת מעשרות, שהרי מדובר כאן על אדם שמביא את מעשרותיו ומכריז שהוא שמע בקול השם וקיים את מצוותיו. מדוע זה נקרא "וידוי"? הרי המונח "וידוי" שייך בדרך כלל לאדם המתוודה על עוונות וחטאים שבידו, וכאן הרי בעל השדה עשה את ההיפך?
בפשטות, התשובה היא כפי שהזכרנו מספר פעמים בעבר, שהמילה "מודה" היא בעלת שתי משמעויות שנראות כהפוכות אולם באמת הן יונקות מאותו שורש. האחת, "מודה" מלשון תודה – לאמור: "אני מודה לך שהרווית את צימאוני", והשנייה היא "מודה" מלשון מודה על האמת – "אני מודה שמעלתי בשמירתי". שתי המשמעויות שזורות האחת בחברתה – אני מודה על האמת שנזקקתי לעזרתך ולכן אני מודה לך. זו הסיבה שלאדם כל כך קשה לומר תודה. כשאדם אומר "תודה" הוא בעצם מודה על העובדה שהוא היה נזקק, והרגשה זו קשה לאדם.
גם למילה "וידוי" – הנגזרת מהמילה "מודה" – יש שתי משמעויות. משמעות אחת היא הודאה ושבח לבורא עולם, והמשמעות השנייה היא להכיר בחובותינו כלפיו. דבר אחד מוביל לשני. כשאדם מכיר שמקור כל השפע הניתן לו הוא מהבורא, ממילא זה מוביל אותו למחשבות על כך שאולי הוא לא עושה מספיק כדי "להשיב" לבורא על כל הטוב שהוא גומל עמו. ההודאה לבורא בקיום מצוות המעשרות מובילה את בעל השדה למחשבות והרהורים על הכרת הטוב וממילא לווידוי על כך שהוא לא עושה מספיק למען בוראו.
יש לדברים עומק נוסף.
בסיומה של הקריאה, בעל השדה נושא תפילה: "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם, וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל, וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (דברים כו, טו).
בדרך כלל, המילה "להשקיף" מוזכרת בתנ"ך בקונוטציה שלילית – "כל השקפה שבמקרא לרעה" (רש"י על חומש בראשית, פרק יח פסוק טז). לדוגמא: "וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים, וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם" (בראשית יח, טז). ההשקפה שם הייתה לפני שסדום ועמורה נחרבו.
גם בשפה העברית המדוברת כיום, משתמשים במילה "להשקיף" בהקשר לביקורת, בחינה וכדומה.
אם כך, מדוע כאן, כשבעל השדה מתפלל לבורא שירחם על עמו, הוא מתנסח במילה "השקיפה"? מן הראוי היה שהוא יתנסח אחרת – "הבט ממעון קודשך" וכדומה.
רש"י (שם) מביא את דברי חכמים: "כל השקפה שבמקרא לרעה, חוץ מ"השקיפה ממעון קדשך", שגדול כוח מתנות עניים, שהופך מידת הרוגז לרחמים". כלומר, התורה בחרה שבעל השדה ישתמש דווקא במילה בעלת משמעות קשה, כדי ללמד אותנו, שכוחה של מצוות הצדקה עצומה היא עד למאוד, ובכוחה להפוך את מידת הרוגז לרחמים.
ושוב עולה אותה השאלה, מדוע דווקא כאן, כאשר בעל השדה מקיים בשמחה את מצוות מתנות עניים, זקוקים אנו להפוך קללה לברכה? איזו קללה חבויה כאן שצריכים להפוך אותה לברכה? הרי התורה מדברת על אדם שכילה לעשר את כל מעשר תבואתו בשנה השלישית, האכיל והשביע את הגר, היתום והאלמנה, אדם שמכריז על עצמו שמערכותיו הרוחניות שלימות "עשיתי ככל מצוותיך אשר ציוויתני, לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי", אדם כזה זכאי שישקיפו עליו מתחילה השקפה לטובה, מדוע הוא זקוק לכך שמצוות המעשרות תהפוך לו את הקללה לברכה?
נשמע, שהבאת המעשרות עצמה מסוגלת חלילה להביא קללה על בעל השדה, ובעל השדה מתפלל שהקללה תיהפך לברכה. הדבר כמובן אומר דרשני.
רבי עובדיה "ספורנו" על פסוקים אלו פותר את החידה, וכך הוא כותב:
"בערתי הקודש מן הבית – בחטאינו ובעוונות אבותינו הוסרה העבודה מהבכורות אשר להם היו ראויות תרומות ומעשרות, כאמרו "וָאֲטַמֵּא אוֹתָם בְּמַתְּנוֹתָם בְּהַעֲבִיר כָּל פֶּטֶר רָחַם לְמַעַן אֲשִׁמֵּם לְמַעַן אֲשֶׁר יֵדְעוּ אֲשֶׁר אֲנִי השם" (יחזקאל כ, כו). וזהו וידוי מעשר שהזכירו רבותינו זיכרונם לברכה". "וגם נתתיו ללוי – יאמר אם כן, מודה אני כי גדול עווני שגרמתי לבער הקודש מן הבית. ואף על פי שנתתיו ללוי וזולתו כמצוותיך, אני מתפלל שתשקיף השקפה לטובה במקום ההשקפה לרעה הראויה לעווני".
נבאר את דבריו, לאור דבריו של הרב גולדויכט בספרו "אסופת מערכות".
הבאת המעשרות אמורה הייתה לעורר קטרוג חלילה. מדוע? משום שכל עוד לא חטאו ישראל בחטא העגל, עבודת בית המקדש והקרבת הקרבנות היו מיועדות לבכורי הבתים. הבכור שבבית היה נוטל מבני משפחתו את תרומותיהם ומעשרותיהם. במילים אחרות, המעשרות ראויות היו להישאר בתוך הבית ולהימסר לבכור. משחטאו ישראל בעגל, הם איבדו את מעלתם, הוסרה מהם הכהונה וניתנה לבני לוי, כך שהבית הישראלי נותר "מרוקן" מאותה קדושה. הבית הישראלי כבר אינו ראוי שהפירות הקדושים יישארו בתוכו.
ביעור הקודש מן הבית מבטא את רדידות המצב הרוחני, שאינו ראוי עוד שתשרה בו שכינה כדרך שהיתה שורה בו לפני חטא העגל, כך שמסירת המעשרות לכהנים וללוויים היא בעצם שעת מזכרת עוון. אם כן, שעה זו זקוקה לווידוי דברים והבעת חרטה על כך שאיננו במצב רוחני גבוה המאפשר להשאיר את הקודש בתוך הבית.
ממילא, שעת ביעור המעשרות עלולה לעורר קטרוג גדול על ישראל, והיא ההשקפה לרעה שחכמים דברו בה. לכן אומרת התורה, שהכניעה וההתכופפות של בעלי השדות לציוויו של הבורא, הבאה לידי ביטוי בוויתור על חלק מנכסיהם וממונם, הופכת את אותו קטרוג לעת רצון.
הדואליות הזו באה לידי ביטוי גם בעבודת יום ראש השנה.
יש כפל פנים ליום מיוחד זה.
ראש השנה הוא יום של תשובה, יראה ופחד, שהרי כל באי עולם עוברים לפני השם כבני מרון, ספרי חיים וספרי מתים נפתחים וכל אדם נידון בו כפי מעשיו.
מאידך, ראש השנה הוא יום טוב המחייב סעודה כפי שנאמר: "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים, וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ, וְאַל תֵּעָצֵבוּ! כִּי חֶדְוַת השם הִיא מָעֻזְּכֶם" (נחמיה ח, י). כך גם נפסק להלכה, שיש ללבוש בגדים יפים, להסתפר, לאכול, לשתות ולשמוח. כיצד שני הדברים הללו מסתדרים יחד?
בראש השנה מכתירים אנו את בורא עולם על עצמינו. יום ההכתרה הוא יום של שמחה, אולם בו זמנית הוא גם יום של רעדה לבני המלכות שהרי יש עליהם מלך. ביום ראש השנה, אנו מודים על כך שהשם הוא האלוקים ואין עוד מלבדו, וידיעה זו גורמת לנו לשמחה ולאושר גדול – "אשרי העם שככה לו, אשרי העם שהשם אלוקיו", אולם השמחה הזאת מביאה אותנו ליראה מפני הדין ולמחשבות רציניות אודות מצבנו.
כאשר אנו מקבלים את מלכות הבורא עלינו, ממילא אנו עושים חשיבה מחודשת האם באמת נאמנים אנו אליו, האם באמת אנו עומדים בציפיות, כך שהשמחה והחשש שלובים ואחוזים הם זה בזה.
תודה ווידוי, אלו שני הפנים של ראש השנה.
"וְעַתָּה, תְּנוּ תוֹדָה להשם" (עזרא י, יא).