שופטים | "תמים תהיה עם ד' אלוקיך" (י"ח, י"ג)

"תמים תהיה עם ד' אלוקיך" (י"ח, י"ג). רש"י: "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות". בעל "חידושי הרי"ם" אמר לפני הרבי ר' בונם: את המשל הזה על חוקרים ובלתי תמימים.

משל לשר אחד שהיה לו סוס יקר מאוד והוא שמר אותו מכל משמר, יום אחד רכב עליו לעיר אחרת והכניסו לאורווה ועל פתח האורווה העמיד שומר שישמור עליו שלא יגנבוהו, וכדי שהשומר לא יירדם, יעץ לו השר שיתעמק במחשבות שונות. באישון לילה קם השר ויצא אל השומר, מצא מתעמק במחשבותיו, שאלהו השר: על מה אתה חושב? ענה לו השומר: אני מתעסק בשאלה, כשתוחבים מסמר בקיר, היכן נעלם העץ שהיה מקודם במקום המסמר? אמר השר: יפה מאוד היטבת לחקור.

עברו כמה שעות ושוב יצא השר אל השומר, ושוב שאלהו: על מה אתה חושב? אמר לו השומר: אני חושב כשאוכלים את הכעך להיכן נעלם החור? אמר לו השר: נפלא, וחזר לישון, בעלות השחר מצא  השר שוב את השומר טרוד במחשבותיו, שאלהו השר: על מה אתה חושב עכשיו? השיב לו השומר: אני חושב איך אפשר הדבר שהאורווה סגורה, ואני יושב על הפתח תפוש במחשבותיי, והסוס נעלם?

הנמשל: כשאדם עסוק בחקירותיו התפלות, בא היצר הרע וגונב ממנו את שכלו הישר. (חידושי הרי"ם).

"תמים תהיה עם ה' אלוקיך" (י"ח י"ג) תמים תהיה: "אמר רב משום רבי יוסי איש-הוצל, מנין שאין שואלים בכלדיים (-חוזים בכוכבים) שנאמר: תמים תהיה עם ה' אלקיך" (פסחים קיג ב) בתשובה לשאלה על סדר החרוזים באמירת תפלת השבח של "אין כא-לקינו" הלא לפי סדר הדברים ובנוהג שבעולם שהתשובה באה תמיד אחרי השאלה. כגון על השאלה "מי הוא" או "מה הוא", מתיישבת יפה התשובה אין כמוהו ואין זולתו; ואילו בחרוזי השבח של "אין כאלוקינו", כבר התשובה ניתנה מראש, ולאחר מכן באה השאלה: מי כאלוקינו מי כאדוננו וכו'.

ענה מרן הגרי"ח זוננפלד: משל למה הדבר דומה, לאדם שנכנס למערה ארוכה ומפותלת, שכולה עקולים מפוצלים לכוונים שונים, ואוי לזה שנכנס בתוכה מבלי להבטיח מראש את יציאתו ממנה. מה עושה זה שעיניו בראשו? קושר חבל בפתח המערה, והוא צועד בתוכה כשידו אוחזת בחבל המתמשכת צמודה אליו. וכשמבקש לצאת מהמבוך לכיון היציאה, צועד הוא בבטחון לאורך החבל שנמתחה בהליכתו, עד שהוא מגיע לפתח ויוצא בשלום.

הוא הדין בעניני אמונה ודעות בטרם שהאדם מתחיל לחקור ביסודי האמונה – הוא קובע בוודאות "אין כאלוקינו"; ולאחר שקבע לעצמו בהחלטיות כי אין כאלקינו, והוא שואל מי כאלקינו וכו', הוא כבר יודע את התשובה בבהירות ובפסקנות שאין אחריה הרהור, כי אתה הוא אלקינו אתה הוא אדוננו וכו'. (חכמת חיים). (הרב ציטרון שליט"א, אגישמייקווארט)

לכאורה היה די לצוות "תמים תהיה", ומהו שהוסיף הכתוב "עם ד' אלוקיך"? ידוע היה הרבי הקדוש רבי נפתלי מרופשיץ זי"ע בחידודיו ובאמרי השפר שנשמעו מפיו בכל עת. פעם אמר לו רבו החוזה מלובלין זי"ע: "כיצד מרבה אתה בדברים מחוכמים ושנונים? הרי נאמר בתורה 'תמים תהיה עם ד' אלוקיך', ולא כתוב 'חכם תהיה', מכאן שגדולה התמימות מהחכמה והפקחות!" חייך רבי נפתלי והשיב: "אמנם כן, רבי, גדולה התמימות מן החכמה, אבל כדי להגיע להיות תמים עם הקב"ה, צריך האדם חוכמה ותבונה יתירה"…

בעניין זה מובא בספר 'בן פורת יוסף', שהמילים "עם ד' אלוקיך" באות להגביל את הציווי של "תמים תהיה": התורה הקדושה מצווה את  האדם 'תמים תהיה', אבל מהי 'תמימות', והאם יש להתהלך בה תמיד? לא ולא! לעתים מה שנראה בעיני האדם תמימות וצדקות – באמת נוגד את רצון ד' ונחשב כעבירה ממש.

על כך אומר הכתוב: "תמים תהיה", אבל התמימות צריכה להיות "עם ד' אלוקיך", תמימות המתיישבת עם רצון ד' ודרך התורה. אבל כאשר ההליכה בתמימות ובצדקות אינה עולה בקנה אחד עם רצון ד' – אין מקום להתהלך בתמימות. וכגון מה שאמרו חז"ל (סוטה, כ"א ע"ב): רואה אדם אישה טובעת בנהר ומחמת תמימותו וצדקותו נמנע מלהצילה. הנהגה זו אינה הנהגה של תורה, והנוהג כך אינו צדיק ותמים, אלא 'חסיד שוטה'.

זה מה שהתכוון הרבי מרופשיץ לומר בדבריו: כמה חכמה ותבונה יתירה צריך כדי להיות תמים עם הקב"ה, היינו לעשות רצון ד'. היפך מאותו חסיד שוטה שאין בו דעה.

מצווה זו – אומר רבי שמחה בונים מפשיסחא זי"ע – היא היחידה בתורה שנאמר בה "עם ד' אלוקיך", וזאת מפני שבקלות יכול אדם לרמות את הבריות ע"י שמראה את עצמו תמים, ובאמת תועבות רבות בליבו. מעמיד פנים של "תם", ונוגח כ"מועד". לכן הזהירה התורה: "תמים תהיה" – תהיה תם. אבל איזה תם? "עם ד' אלוקיך", לפניו ברוך הוא נגלו כל תעלומות, והוא יודע אם הינך תם או לא, על כן עליך להיות תמים עמו דווקא.

בפסוק זה טמון רמז נוסף המלמד אותנו על האמונה התמימה. אדם צריך להיות במהלך פנימי שלא איכפת לו למה יש לו ייסורים! דבר אחד ברור לו: את הייסורים הללו שלח לו הבורא יתברך, והוא יודע היטב מה שהוא עושה! זהו!! מעבר לזה הוא לא זקוק להבין כלום! ברור לו שהיחיד שהביא עליו את הייסורים הוא הבורא יתברך, ועליו אין לו שום שאלות!

הרי כל אחד מאיתנו מכיר אינספור שאלות: למה פלוני תקוע בשידוך? ולמה לאלמוני אין פרנסה, והרי הוא בעל חסד כזה? וכו' וכו'. האמת היא שאין אפילו שאלה אחת, אין מושג של שאלה בבריאה!

בעצם, מצד הנקודה הפנימית, אדם צריך לחיות בתמימות אמיתית עם הבורא – "תמים תהיה עם ד' אלוקיך". "תם" הוא זה שאין לו שום שאלות. לא משום שאינו מבין ואינו יודע לשאול שאלות, זוהי מדרגה תחתונה יותר – "שאינו יודע לשאול". מדרגתו הפנימית של התם היא, שאינו שואל שאלות כי הוא מבין שאין צורך לשאול שאלות, וכמו כן, אינו מצפה לקבל תשובות. הוא שואף אך ורק לעשות את רצון הבורא יתברך – בלי להבין בכל דבר למה או מדוע!

כשהאדם חי במהלך כזה, הוא מגיע לנקודה הפנימית האמיתית של 'תמימות' – אין לו אפילו שאלה אחת במשך כל החיים, ובשעה ש"תמים תהיה", הרי הוא נמצא "עם ד' אלוקיך" לגמרי, בדבקות נוראה! (הרה"ג ר' אברהם אבא פיליפ, ניצוצות השבת, המרווה לצמא, פרשת שופטים).

פלוני סיפר להחפץ חיים כי אבד לו סכום כסף גדול, שאלו החפץ חיים "איך אבד לך?" "היה חור בכיסי, לא שמתי לב לחור והכסף נפל החוצה. לכן אבד". "לא נכון" הפטיר החפץ חיים "לא אבד הכסף בגלל החור, אלא מפני שהיית צריך לאבד כסף נהיה חור"…

הגמ' במס' ברכות דף ה' מספרת, כי לרב הונא היה בחצר רכוש רב – ארבע מאות חביות יין. הן התקלקלו.  החביות החמיצו. נזק רב. נו, אצלנו אם היה קורה הפסד כזה ואני, למשל, הייתי נכנס לביקור בביתו של השכן שהחמיצו חביותיו. ראשית כל הייתי שואל אותו: "ר' דוד האם יצאת מדעתך בחום כזה בתחילת אלול הנחת חביות בחוץ ללא קירור, וכי זו אחריות של אדם בר דעת כמוך?!" סביר להניח כי ר' דוד יתנצל: "ר' יענקב, מה אתה סתם מדבר, וכי ידעתי שפתאום יגיע חום כזה, וכי נביא אני, הרי בשבוע שעבר היה קריר.

תשמעו רבותי – שיח של חכמינו זיכרונם לברכה. חבריו של רב הונא נכנסו לביתו ונודע להם על ההחמצה של היין. לא דיברו על חום, לא שאלו על קור, לא דיברו על פריז'ידר לא על שום דבר!

דיברו תכלית: שיפשפש במעשיו. מה הגיב רב הונא, וכי חשוד אני בעיניכם שעד שהגעתם לא עשיתי חשבון נפש, עד כדי כך אני חשוד בעיניכם?! וודאי כבר ערכתי חשבונות! חשבתי מחשבות, אך לא מצאתי חטא… אמרו לו, אם כן, פירוש דבריך שאתה בסדר, רק שהקב"ה לא בסדר?!… "אבל לא מצאתי, אולי אתם תסייעו לי" ביקש מהם רבי הונא.

אמרו לו: האריס, שעובד בכרם שלך, קיבל ממך משכורת מכל המינים מהאפרסקים מהענבים שבכרם, אבל מזמורות הגפן לא נתת לו מאומה. אם כן יש לך חטא. אל תדאגו, למה לא נתתי לו, כי ידוע לי כי הוא "לוקח" כבר בעצמו את הזמורות במשך חודש העבודה (גונב מעט מעט). הם טענו לו כי אעפ"כ היה עליו לתת לו (ראה שם בגמ'). הוא שמע להוראתם ונתן לו מהזמורות. ברגע שרב הונא העביר לו זמורות, התרחש כעין נס וההפסד נעלם, יש אומרים בגמרא – כי החומץ שב להיות יין, ויש אומרים כי החומץ התייקר ומכרו אותו במחיר יין. כך פותרים בעיות. על ידי אמונה. לא החום אשם!

הקור והחום הינם שלוחים בידי שמים, הם מזכירים לאדם לערוך חשבון נפש: תחשוב אולי אתה חייב למישהו כסף ולא שילמת לו… רחמנא ליצלן הדור שלנו לקוי בזה. אמרתי פעם כך: בזמן חז"ל "בעל חוב" היה המלוה. מכונה בגמרא המלוה: "בעל חובו". היום מי נקרא בעל הבית על החוב מי רשום: בעל חוב? – הלווה. מדוע? כי המלווה כבר לא בעל הממון הזה, הלווה יהתל בו: תמתין עד שאשלם לך, חכה בסבלנות, משנתת לי הלוואה כבר אינך בעל הבית… הרחוב הכניס למחננו אוירה של הונאה ואבק גזל, צ'קים חוזרים – הפקר. הקב"ה דורש לעשות חשבון נפש להבין למה נחלתי הפסד, אולי בגלל שיש בידי כסף לא כשר.

וכאשר התורה אומרת "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע "דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו" השכן שלי רב איתי ואני רץ לירושלים לבית דין. ראשית כל יש לדעת את מה שבית דין הגדול חכמי ישראל למדו אותנו כי כל הנזקים שבאים לאדם הם בידי שמים השכן מבקש להציק כיון שנגזר עלי, וגם אם אני עולה אל השופט כפי המתבקש להציל את ממוני הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. אני עולה אל השופט לעשות מה שצריך אבל עיני נשואות לשמים.

מספר הרב ציטרון שליט"א: בחוץ לארץ נאלצתי להיכנס למרפאת שיניים של רופא מפורסם. הוא אמר לי בכעס: כבוד הרב, הרכבתי לאדם שיניים תותבות, הוא לא שילם לי. באתי אליו לתבוע את הכסף. וכיון שהבנתי כי אולי קשה לו, הייתי מוכן לוותר לו על חלק מהחוב, אבל הוא כל כך ציער אותי, כאשר החל לצעוק עלי, "מה אתה רוצה ממני תתבייש לך" וכדומה בקולות. מה שהכאיב לי, כי עם השיניים שאני הרכבתי לו הוא צועק עלי בחרפה… "רגע", חשבתי "תניח את השיניים על השולחן אז תצעק, הרי אינן שלך…".

סיפור הזה שייך גם לנושאים של גזל וגם לעניין האמונה שדיברנו. רופא השיניים צודק כל כך. כי הרמב"ן כותב באיגרתו הידועה, כי בעל גאווה דומה לאחד ששאל חליפה יוקרתית משכנו, מעיל יקר ויפה, יוצא בה לרחוב ומתגאה בלבוש. "הכל יודעים שהמעיל כלל לא שלך מה אתה מתגאה?!" ממש כך, במה יתגאה האדם, בחכמה? הלא ה' מעניק את החכמה, גבורה, עושר וכבוד הכל מהקב"ה, איזו חוצפה ללבוש מה שאינו שלו ועוד להתגאות בו, כך אומר הרמב"ן, ובנוסח הנ"ל: אל תתגאה בשיניים שאינן שלך, וקל וחומר שלא תצעק עלי בהן…

יש לנו כתובת טובה כל כך, הוא ממתין שנפנה אליו, למה איננו פונים?.

חז"ל מספרים על איש האלוקים חזקיה המלך ע"ה כי נודע לו בנבואה שעתיד הוא למות, חזקיה מיאן לקבל את הדבר כמוחלט. הוא הסתובב לקיר והתפלל! באחת הבקשות הוא הזכיר לפני הקב"ה את רחב הסבתא שלו ע"ה והשתמש בכוחן של נשים צדקניות ותפילתו נענתה.

כאשר מדברים עם הקב"ה ואומרים לו, ריבונו של עולם אינני בעל גאווה, ידוע לי היטב כי "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שמכריזים עליו מלמעלה", ו"אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלא נימה", הכל מידך – עזור נא לי לצאת מהסבך. התפילה קרובה להתקבל.

כאשר אנחנו מרגישים שצריכים להגיע לבורא העולם בכל נושא, ממילא החיים מתנהלים ועוברים אחרת, שלום הבית אחר, חינוך הילדים שונה וההשקפה שונה בתכלית. כי אני לא עושה כלום! אנו עומדים היום בתחילת חודש אלול, נתחזק באמונה שהכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים.

שמעון ולוי שני ידידים טובים ועניים. לוי, בנוסף לעניותו היה מסובך בחובות. בוקר אחד, הגיע סוחר גדול ללוי ושכנע אותו לעשות עיסקה גדולה, אם יצליח בה, ירוויח סכום נכבד. אבל חסרון אחד היה לעיסקה הזו: לוי היה צריך להשקיע סכום של מאה אלף שקלים. לוי, שהיה להוט אחר העיסקה החליט ללוות מאה אלף שקלים, בתקוה שיצליח בעיסקה. אך מי יסכים להלוות לעני כמוהו שגם כך מסובך בחובות?

לאחר מאמצים גדולים הצליח לוי להשיג הלוואה בתנאי ששמעון ידידו, שהיה ידוע כאדם אחראי, יחתום לו ערבות. הגיע לוי לשמעון ידידו וביקש ממנו שיחתום לו על שטר ערבות. שמעון השקול סירב וניסה לשכנע את לוי שלא יסתבך יתר על מה שהוא כבר מסובך, אבל לוי התעקש לעשות את העיסקה, הוא היה בטוח שירוויח בה ויתעשר מאד. "אני לא רוצה להסתבך, אני לא אחתום לך ערבות" השיב שמעון.

בכל יום ויום הגיע לוי והטריד את שמעון בבקשות שיחתום לו ערבות ויאפשר לו ללוות את הכסף. שמעון לא התפתה, כי ידע מה יקרה בסוף עם העסק הזה. באחד הערבים שמעון היה עייף ורעב, וחש לא בטוב. בדיוק אז הגיע לוי עם בקשתו הידועה – שיחתום לו ערבות. שמעון כמובן, סירב לחתום, אבל מאחר שהיה עייף, רעב וחלש לא היה בו כוח להתווכח עם לוי, והוא חתם בלב כבד על שטר הערבות ושכח מזה.

לאחר מספר חודשים קיבל שמעון הודעה שעליו לבוא ולשלם מאה אלף שקלים מפני שלוי פשט את הרגל ולא שילם את חובו. התחיל שמעון למרר בבכי שברגע אחד שלא הרגיש טוב, הסתבך לשנים רבות…

חודש אלול מבשר על תקוה, לכולנו ישנה תקוה, תקוה לפתוח דף חדש ביחסנו עם בוראנו ועם הסביבה, להתחזק ולו במעט, לקבל קבלות טובות, להתפייס עם חברנו… הכל נראה נוצץ וטהור, כולנו מוכנים כבר לקבל קבלה, להתקרב, להיטהר ואז… מגיע "לוי" ומבקש הלוואה – מגיע יצר הרע ומכביד את הקושי, מגביר את הניסיון… הדבר קורה תמיד בזמן חודש הרחמים והסליחות, בזמן שאנו כבר מחכים רק שיבוא ונוכל לטהר את נשמתנו, ודווקא אז, דווקא בזמן הכי נכון הקושי מתגבר…

לעיתים אנו נופלים, מתייאשים ואומרים: "אם בחודש כזה עצום אנו חוזרים אחורה אז מתי נחזור". היצר תופס אותנו כשאנו "עייפים וחלשים" וחותמים לו על "הלוואה" ומשלמים על-כך שנים רבות…

אם נזכור תמיד שכל ניסיון או קושי שבאים דווקא ברגעים כאלו הם מבורא עולם שגם נתן לנו את הכח להתגבר עליהם יהיה לנו קל יותר לעמוד בהם. יש בנו כוחות עצומים להתגבר על תאווה מזדמנת. למה להפסיד כל-כך הרבה בגלל חולשה של רגע?

כל ניסיון הוא מקפצה שנועדה להרים אותך גבוה יותר, כל עמידה בניסיון תעניק לך כוחות, התקרבות והרבה עזרה משמים. לא נאבד את החודש הזה שהוא מתנה גדולה עבורנו, חודש של מחיקת העבר, קבלה בהווה והתקרבות בעתיד של צעד אחד אל בורא עולם שמחכה ומייחל לך.

לבני זוג יפנים נולד בן ראשון. כשגדל שלחו אותו הוריו ללמוד אומנויות לחימה אצל המאסטר הטוב ביפן. "אנו רוצים שהוא יצא לוחם אמיתי" ביקשו מהמאסטר. "אין בעיה" השיב המאסטר " תנו לי שנה ואני אעשה אותו לוחם אמיתי". לאחר שלושה חודשים חזר הילד אל ביתו לבקר את הוריו, אביו שלא יכול היה להתאפק, ביקש ממנו: "בני, הראה לנו מנפלאות הלחימה שלמדת אצל המאסטר " אך הילד השיב לאביו: "איני יכול, רק בסוף השנה כשיהיה מופע סיום השנה אז תוכלו לבוא ולראות מה  למדתי…"

בסיום השנה הגיעו ההורים אל בית המאסטר, המורה והתלמיד עלו יחדיו לזירה, קדו קידה, והחלו בקרב. הילד רץ לעבר המאסטר ניסה תרגיל מתוחכם. המאסטר באדישות וזריזות התחמק ממכת הילד ובהינף יד הפילו אל רצפת הבימה. הוריו של הילד קפאו במקומם, איזו נפילה דרמטית. אך הילד לא התייאש, קם מיד ורץ לעבר המאסטר, הפעם עם תרגיל אחר, אך שוב המאסטר התחמק בלי מאמץ ו"הנחיתו" בשנית אל רצפת הבמה. כך המשיך הדבר פעמים רבות, בכל פעם ניסה הילד להכות אך הופל בכוחניות על רצפת הבמה… ההורים שכבר מההתחלה התקשו לקבל את המחזה הלא נעים חשבו שאולי זו הצגה לפני שבנם יפיל את המסאטר, אך ככל שעבר הזמן ובנם חטף מכות נמרצות וגופו החל מדמם, הם הבינו שמשהו אינו כשורה.

נגשו השניים אל המאסטר ובתקיפות טענו: "הבטחת שתעשה את בננו לוחם אמיתי ומה ראו עינינו? אין הוא מסוגל ל'הנחית' אפילו מכה אחת, רק מקבל מכות ונופל ארצה". "אמת" ענה המאסטר, "אך אתם יודע מה ההבדל בינינו? ההבדל בינינו הוא שאתם ראיתם אותו נופל חמישים פעם ואילו אני ראיתי אותו קם חמישים פעם – זה הוא לוחם אמיתי! (הרב שלמה קרליבך)

כמעט שנה חלפה מיום הכיפורים, מאז נטהרנו והתנקינו מעברות. והשנה, שוב, בעוונותינו נפלנו, התרחקנו, נתנו ליצר להפיל אותנו ארצה. אמר שלמה המלך: "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה" (משלי כד', טז') – גם כשנופל הצדיק שבע פעמים ויותר, הגדולה שלו היא שהוא לבסוף קם.

גם אם נפלת ברוב השנה והתרחקת מגיע החודש בו אתה צריך וחייב לדעת לקום – לקום אחרי שנפלת פעם אחת, הדבר קל יחסית, הרי זו רק תחילתו של הקרב, אבל אחרי שנפלת חמישים פעם, זה לא פשוט כלל. הנפילות קיימות אצל כולם השאלה אם אתה יודע לקום…

עליך לזכור שבורא עולם נקרא: "סומך נופלים" – שכל רצונו לסמוך ולעזור לך לקום מהתהום בו אתה נמצא. אזור כוחות, נתב את עצמך לדרך חדשה – דרך המלך, שא תפילה ואחוז בחבל שבורא עולם זרק לך, חבל הנקרא "חודש אלול" וטפס בכל יום שלב אחר שלב אל אביך שבשמים…

בורא עולם לא סופר את הנפילות שלך אלא את הפעמים בהן ידעת לקום…

זכור! יש בך כח לעמוד מול כל ניסיון! בהצלחה…

ליקוי חמה היסטורי בשידור חי. מיליארדי אנשים ברחבי העולם עקבו אחרי התופעה האסטרונומית הנדירה, שנייה אחרי שנייה. האירוע המרהיב והמרתק הזה התרחש בדיוק בשעות שבהן החל ראש חודש אלול, חודש התשובה והרחמים. חודש שלא עוסק בשינוי גרמי השמיים ולא במה שמתרחש בכוכבים רחוקים, אלא במה שקורה הכי עמוק בפנים. באדם, במידותיו, בדיבורו ובהתנהגותו.

חגי תשרי לא נוחתים עלינו פתאום. בכל שנה אנחנו מקבלים חודש עבור הכנה, מחשבה וגם אופטימיות. אפשר לשנות, אפשר להשתנות. אפשר לתקן יחסים בין אדם למקום ובין אדם לחברו. אבל את זה אי אפשר לתעד בשידור חי רצוף, וזה מורכב ומסובך אפילו יותר ממערכת השמש והירח. במחקר התגלה שפעילותו שלכל תא ותא בגופנו מושפעת מהמחשבה שלנו, וכשאנו רוצים לתקו איזשהו הרגל או תכונה שלנו הדבר דומה לגמילה מהתמכרות.

ליקוי החמה השבוע הזכיר לי את הסיפור הבא: לפני כחמישים שנה, כשבאו וסיפרו לרב יוסף כהנמן שניל ארמסטרונג הגיע לירח, הוא פתח את וילון חדרו, הצביע לעבר האנשים ברחוב, ואמר: *"אדם לירח הגיע, אדם לאדם עדיין לא הגיע!"*. (סיון רהב מאיר).

חודש אלול, ימי הרחמים והסליחות, ימים נשגבים בהם המשכת מידות הרחמים שבכתר. קבעו רבותינו סגולה נפלאה לומר מראש חודש אלול עד יום הושענא רבה פרק כ"ז בתהלים – בוקר וערב "לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא". .פרק נשגב המתדפק ומבקש על המשכת מידות הרחמים בזה הזמן. אורי – זה ר"ה. ישעי – זה יו"כ. כי יצפנני בסכו – זה סוכות. כל התקופה נכללת עכשיו. מזמור זה מהווה הכנה מעוררת לשלימות המצווה. הספרים נפתחים, הדיונים בעיצומם. כל אחד רוצה להכנס אל המלך ולומר לו, לשופט כל הארץ, כמה דברים פנימיים ועמוקים. אנחנו בכלל לא רוצים לדבר על דין, חלילה. ממש לא. כי מהיכן נתחיל? מאיפה נביא מסמכים מתועדים לטובה? והרי יודע כל אחד נפשו, כאשר נכשל. ואנחנו עצמנו לא מרוצים, אז על דין נדבר? חלילה. אלא דוד המלך מסדר לנו פרק של רחמים. כי למרות הכל היצר סוכה בנו. ויש לנו כל כך הרבה תפקידים ומשימות. והניסיונות כה רבים. ומוכרחים אנו שייפתחו שערי רחמים ושערי ישועות. וכדי שלא ניכשל בלשוננו, וניטיב לומר ולשטוח את הבקשות, סידרו לנו בנוסח התפילה את פרק זה שבתהילים.

מדוע יש לומר את תהילים פרק כ"ז בוקר וערב במשך 40 ימים? מסביר האר"י הקדוש: בראש חודש אלול ה' מושיט לך שושנה; דודי לי ואני לו הרועה בשושנים. לכל שושנה יש בדיוק 13 עלים. השושנה היא י"ג (13) מידות של רחמים. בחודש אלול נפתחים מעליך 13 צינורות של רחמים, שהם מעניקים לך את היכולת להשתנות.

מתי הצינורות נפתחים? כשאומרים את מזמור לדוד ה' אורי וישעי. המזמור מכיל את שם ד' 13 פעמים, כמו מספר עלי השושנה. בכל פעם שאומרים את שם ה', צינור של רחמים נפתח מעליך. נשפע בו שפע אור וקדושה באופן אשר לא ניתן לשער. כל מי שיאמר מובטח לו שיוציאו  ימיו ושנותיו בטוב ובנעימים, ובמשפטו יצא זכאי לחיים טובים ולשלום. ואפילו אם נגזר עליו גזרה רעה ח"ו, יכולה אמירתו לבטלה, ומבטלים מעליו כל גזרות קשות ורעות, ומעבירים מעליו כל המקטרגים והמשטינים. (הרבנית ח. קוריץ, מתוקין ודובשין, המודיע).

"חודש נפלא חודש אלול. מתוק מדבש. חוק 'שמיים פתוחים' נכנס לפעולה ותקרת הזכוכית הרגילה המונחת מעל ראשנו, שמעיבה על אור נשמתנו, שחוסמת את התודעה האנושית מלחוש את 'מה שלמעלה ממך', את השמיים, את הרחמים הגדולים השורים על האדם ועל העולמות – נסדקת מעט. משב רוח של זרמי סליחה מתחיל לחדור. אופטימיות ממלאת את האוויר. רוח חן ותחנונים.

כמי שחיים מתוך תודעה מערבית, אנחנו מתייחסים לזמן בצורה טכנית, סתמית, חולית. כאל יומן פגישות פורמלי. אבל התודעה היהודית המקורית מלמדת שלזמן ישנה איכות. יש לו אופי ותוכן. כל זמן מאיר בתכונתו. יום שבת לא דומה ליום א', וחודש אלול לא דומה לחודש ניסן או אייר, ובוודאי שלא לחודש אב.

לכל זמן ישנו אור ייחודי משלו. מי שחי את הזמן מתוך תודעה יהודית מפתח רגישות רוחנית. הוא מחדד את חושיו הפנימיים, חי מתוך מודעות עצמית והכרה ולכן הוא 'מריח' באוויר את ריחם של הרחמים. פרשת שופטים, לא סתם מופיעה לפני ראש השנה, אלא כדי לעורר באמת את השופט והשוטר הפנימי שלנו, אבל גם שיהיה בכיוון הנכון ולא ישפיל אותנו… ומאחר והכוונה של הבורא, היא תמיד להיטיב, ולכן אם הוא מצווה עלינו לשים שופטים ושוטרים על שערנו, שבפנימיות השערים האמיתיים שיש לשמור עליהם הם : אוזניים, הפה, העיניים והחוטם. פרשה זו קוראת לנו לשפוט את עצמנו בצורה מקדמת ומקרבת אל עצמנו האמתי ואל הבורא, ועל ידי כך להפחית את מידת הדין מעלינו. כמו שמגלה רבי נחמן את הסוד ואומר "כשיש דין למטה אין דין למעלה". (הרבנית חוה שמילוביץ).

רבי שניאור זלמן מלאדי אמר שבאלול 'המלך בשדה'. כל השנה נמצא המלך בחדרי חדרים ויש צורך בהרבה עבודה רוחנית, הרבה מאמץ והרבה עבודה על המודעות על מנת לנסות לפגוש אותו, או לפחות את אור פניו. אבל באלול הוא יוצא לשדה, החוצה, זמין לכולם. רק צריך לפתוח את הראש ואת הלב, ולהשקיע קצת תשומת לב, ופתאום השמיים נפתחים. חודש נפלא חודש אלול. פתוח לכל יהודי, עם כיפה ובלי. אפילו לא צריך להירשם". (סיון רהב מאיר)

בואו לא נתבייש נתחזק בעוד עניינים, בשמירת שבת שהיא מקור הברכה, חיזוק בכשרות, בצניעות. המציאות, שאם אנו נשתפר, גם אנשי הרחוב יהיו טובים יותר. השבת, למשל, צריכה להיות אצלנו מושלמת ואז יהיו פחות חילול שבת ברחבי הארץ.

השבת היא מקור הברכה מראש מקדם נסוכה. ועלינו להוסיף בשמירתה. בחז"ל כתוב כי השבת נשארה ללא בן זוג והתלוננה על כך בפני הקב"ה. נתן לה את עם ישראל לבן זוג!. אינני מדבר חלילה על קריאת עיתונים פסולים בשבת, גועל נפש, אבל מה עושים בשבתות הקיץ הארוכות?… לכן מחובתכן, כנשים, לשמור על הזמן בשבת לשהות בצוותא עם בני המשפחה הזקוקים לנו כל כך! לחזק תורה! ויראה, מדות קדושות, חינוך הבנים במנוחת הדעת, לא להתבייש, כל אחת יכולה לחזק את חברתה בשמירת התורה ושמירת שבת קדש לדעת את המותר והאסור, וכפי שהתחלנו האמונה בה' והתפילה היא תעמוד לנו וברוך ד' ההצלחה מובטחת.

נישא עינינו למרום וכאשר משעבדים ליבם לאביהם שבשמים הישועה בא תבוא. שפע של ישועות שמחות ובשורות טובות לכל בית ישראל אמן ואמן!