הרב מאיר אסטריק"ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי' ה' יחיה האדם" (פרק ח פס' ג) "המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענתך ולמען נסתך להיטבך באחריתך" (שם טז). ומשמע שכל נתינת המן היה במטרה לענות ולנסות את בני ישראל. ותמוה, שהרי המן נצרך מצד עצמותו לקיים את נפשות בני ישראל מ' שנה במדבר, וכפי שפירש רש"י (שמות טז ח) "לפי שהלחם שאלו כהוגן שאי אפשר לאדם בלא לחם".
עוד קשה, שבכל ירידת המן כלל לא הוזכר לשון עינוי, אלא אדרבה, הכתוב שיבחו עד למאוד "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח וגו' והיה טעמו כטעם לשד השמן" (במדבר יא ז-ח) ובחז"ל (שמו"ר כה) שהיו טועמים בו כל טעמים שבעולם, ובתהילים (עח כה) "לחם אבירים אכל איש" ובגמ' (יומא עה ב) לחם של מלאכי השרת. עוד ידוע להקשות היאך התלוננו בני ישראל על המן באומרם (במדבר יא ו) "ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו" והיאך יכלו להתלונן על המן בשקר כנגד המציאות.
ולהבין עניין זה, יש להקדים מה שמצינו סתירה לכאורה בדברי חז"ל. על הכתוב (דברים כח סו) "והיו חייך תלואים לך מנגד וגו' ולא תאמין בחייך" ביארו חז"ל (מנחות קג ב) "זה הסומך על הפלטר [האופה]" פירוש, שאדם שאין לו פת אלא לצורך אותו היום חייו אינם חיים שחושש הוא שמא לא ימצא פת למחרת. ומאידך אמרו חז"ל (סוטה מח ב) "כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר – אינו אלא מקטני אמנה", ויש להבין, האם מי שאין בידו פת למחר הרי הוא בגדר "לא תאמין בחייך" שחייו אינם חיים, או אדרבא זוהי מעלה המראה על גודל האמונה.
והביאור בזה, שהאדם מורכב משני כוחות מרכזיים, גוף ונפש – חומר ונשמה, הגוף החומרי מתנגד לכל תלות בזולת, ובכללה תלות בקב"ה שיספק את צרכיו, ומאידך, הנשמה הרוחנית משתוקקת לתלות בבורא ולדבקות בו "כגמל עלי אמו" (תהילים קלא ב), וכפי שמצינו אצל הנחש שנתקלל (בראשית ג יד) "ועפר תאכל כל ימי חייך" דהיינו שיהיו מזונותיו מצויים ולא יוצרך להתלות בבורא יתברך, ובמבט שטחי נראה הדבר כפרס ולא כעונש, אך הביאור בזה שאין לך עונש גדול מריחוק מהבורא וחוסר התלות בו.
ועתה יתבאר היטב עניינו של המן. שמצד עצמותו היו בו מעלות רבות "וטעמו כלשד השמן", אך צורת ירידתו היה בה מן העינוי שלא היה יורד אלא לאותו יום בלבד לכל אחד ואחד (יומא עד ב), ונאסר להשאיר ממנו למחר, ומי שבכל זאת השאיר, היה המן נרקב ומתולע. ומצב זה, מצד החלק החומרי שבאדם היה בגדר "ולא תאמין בחייך" אך מצד הנשמה הרוחנית, אדרבא היה זה מצב של תלות מוחלטת בבורא שהביאה לידי דביקות בה', שזו מטרת האדם, וכך הוא ביאר הכתוב "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם" בסיפוק צורכי הגוף ובאנוכיותו בחוסר תלות בזולת, אלא "כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", בסיפוק צרכי הנשמה הרוחנית בדבקות בבורא ע"י התלות והכניעה אליו.
אולם, בני ישראל לא עמדו בניסיון זה לשמוח במציאות התלות והכניעה לבורא, אלא התלוננו על המן. ולא על טיבו של המן התלוננו שזהו נגד המציאות לומר שהמן אינו משובח וטוב, אלא התלוננו על התלות בו, וכך הוא ביאור הכתוב "ועתה נפשנו יבשה אין כל" פירוש אין בידינו פת בסלו "בלתי אל המן עינינו" [ואין הכוונה שאין הם רוצים את עצמותו של המן אלא התאוננו] שכל הזמן הם עומדים ותלויים במן בירידתו כל יום ויום, ועל כך יצא עליהם הקצף, שלא חפצו בתכלית הנרצה בבריאת האדם ועבודתו בעולם – להיות תלוי ודבוק בקב"ה – ועל כך הוכיחם משה רבינו בפרשה זו.