ויתור – חולשה או כוח?

ידועה אמרתו של מורנו הרה"ג מרן הרב שטיינמן שליט"א שכל ויתור של אדם – אינו מפסיד מכך. כך הוא אומר לגבי פרנסה וכך הוא אומר לגבי שלום בית. אולם כששאלו אותו בנושא הרפורמים הוא מיד הבהיר שאין לוותר, וכך גם בעניין השבת.

להבדיל, נשיא ארה"ב רוזוולט, הנשיא שנבחר ב-1933 ואושש את הכלכלה האמריקאית, יצא אל מלחמת העולם השנייה וניצח בה – "הנשיא הגדול" של ארה"ב (במשקל נגד ל"שמש העמים" של בריה"מ) – מת. הוא מת כמה חודשים לפני סיומה של המלחמה והחליף אותו הנשיא טרומן שעליו הייתה המלאכה לגמור. המלחמה באירופה הסתיימה בניצחון מוחץ של בעלות הברית, אך ביפן המלחמה עדיין ניטשה עם ארה"ב. טרומן החליט להשתמש ב"נשק יום הדין" – פצצת האטום על שתי ערים גדולות ביפן – הירושימה ונגאסאקי.

אחד היועצים הבכירים של הנשיא, ואיש סודו, הביט בו בתדהמה ואמר לו 'לא מוסרי להרוג ככה עשרות אלפי אנשים, אזרחים חפים מפשע'. הוא המשיך ואמר 'איפה יהיה המצפון של העולם ב-10 באוגוסט?' (אחרי ההפצצות). השיב לו הנשיא 'המצפון של העולם יהיה כאן, בוושינגטון והוא יהיה הרבה יותר נקי מעכשיו. ולגבי הריגת עשרות אלפים, או מאות אלפי אנשים, אזרחים חפים מפשע – אם הם אזרחים תחת שלטון טוטליטרי כמו זה שביפן, רוסיה או גרמניה – הרי שבהיותם אזרחי השלטון הטוטליטרי הזה – הרי אינם עוד חפים מפשע'. וכך נחתם הדיון ואנחנו יודעים את ההיסטוריה.

ובכן, מה למעשה אמר הנשיא טרומן ליועצו וכיצד זה מתקשר לדבריו של הרב שטיינמן שליט"א ולמציאות של היום?

כאשר בצד השני יש מענה, כאשר הצד השני מוכן להידברות, כאשר צד ב' מבין את צד א', מבין שצד א' חושב שונה ממנו ומוכן להגיע למשא ומתן איתו – הרי שיש עם מי לדבר ולכן אפשר להגיע לפשרות, להסכמים – ולוותר. אולם כאשר הצד השני אינו מוכן להבין את הצד הראשון, אינו מוכן להבין שצד א' שונה ממנו, אינו מוכן לקבל את השונות זו ויתרה לכך – צד ב' מנסה בצורות מתוחכמות להתערב בחייו של צד א' ולשנות את חייו – כאן אין מקום לוויתורים, אין מקום להסכמים ולפשרות.

אולם, למעשה, מה אשם הציבור היפני, הרוסי או הגרמני ששליטם כה אכזרי ושולט בהם באמצעות טרור? על כך התשובה של הנשיא טרומן הייתה מאוד בסיסית. הם באמת לא אשמים, כי גם לו היו רוצים – אין להם איך לברוח, אבל כאשר אדם מקבל עליו הנהגה, ברצון או בכפייה, הרי הוא כפוף להחלטות ההנהגה הזו. ומכך הוא גם משלם על ההחלטות האלו.

הרב שטיינמן שליט"א אומר לא פעם שמי שמוותר מובטח לו שלא יפסיד, ולא רק שלא יפסיד – אלא שירוויח. מדוע? ויתור משמעותו שהכוח אצלי – אני יכולתי לעשות דבר מסוים ואני החלטתי שלא לעשות אותו – כלומר: הכוח בידיים שלי. כאשר בעל מוותר לאשתו על דבר מה או להפך הם בעצם אומרים – הכוח היה בידינו וויתרנו על השימוש בו.

אם כן, כיצד ייתכן שכאשר צד אחד מוותר, הצד השני רואה בזה חולשה? הפסד? התכופפות? רפיון?

התשובה היא שהצד שרואה זאת כחולשה בעצם חושב שאדם שמוותר הוא אדם חלש. אדם שאינו יכול להילחם. בעוד שהמוותר מרגיש שהוא ויתר למרות שהוא החזק יותר, החלש רואה בזה חולשה כי הוא משוכנע שהמוותר ויתר בגלל שהוא חלש יותר. תפיסה מעוותת של המציאות.

כך גם ישראל מול הערבים. בעוד היו בממשלה, במדינה ובעולם כאלו שראו בצעד של הוצאת המנגמומטרים מהר הבית כצעד של ויתור שבא מחוֹזק – הערבים ראו זאת כניצחון על הישראלים שכביכול ויתרו בגלל חוסר הכוח.

מבחינת הערבים, כשהם רואים שישנם עמותות שמאל קיצוני שמקבלות למעשה אישור שבשתיקה מהמדינה לפעול – הם רואים את החולשה של ישראל. כך הם מפרשים זאת. התמונה אולי נראית מוזרה אבל במשל זה די פשוט – כשאנחנו נראה מקק ונעמוד מולו עם הרגל מונפת ואז נחליט ברגע האחרון לוותר לו, ירים המקק את הראש ויחייך, יאמר בקול רם לחברים שלו – 'אתם רואים, הוא מפחד ממני אז הוא התקפל'.

כאשר יושבת בבית משפט צבאי שופטת ואומרת שלמחבל שעמד לרצוח חייל ו/או אזרח חף מפשע יש "קדושת חיים" – הרי זוהי אמירה שהערבים תופסים אותה כחולשה, שהרי ברור לכל בר דעת שאדם שבא להרוג אדם אחר – שאין לאותו רוצח שום קדושת חיים.

אם טרומן היה רואה קדושת חיים באותם מאות אלפים שאמורים לשלם בחייהם בימים הקרובים של אוגוסט 1945, מלחמת העולם השנייה לא הייתה נגמרת בזמן שנגמרה, אם בכלל.

ויתורים הם דבר חיובי ונכון כשהצד השני מבין שהם נעשים מתוך הדדיות. מתוך כבוד והערכה ושאין הצד שוויתרו לו אפילו חושב שוויתורים אלו נעשו מתוך פחד או חולשה.

כאשר רואים הערבים שמרצים באוניברסיטאות שמקבלים משכורת ממדינת ישראל מדברים על החרמתה, מדברים כנגד המדינה (ולא מתוך ביקורת כנגד פעולות ממשלה) – ועדיין אותם מרצים לא רק שלא מקבלים נזיפה ולא מפוטרים – הם אף ממשיכים לקבל שכר מהמדינה – הרי הם רואים זאת כחולשה, ובצדק.

והדוגמאות, לצערנו, רבות מאוד.