הרב ירחמיאל קראםהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
מידי שנה חוזרים שוב ימי האבלות המתחילים עם צום שבעה עשר בתמוז. לאחריו באים שלושת השבועות עם דיני האבלות שבהם. את אבלנו אנו מבטאים בהדרגה ההולכת ועולה. איננו עורכים נישואין בשלושת השבועות. לאחר מכן באים תשעת הימים שבהם אנו עולים ברמת האבלות (למנהג בני אשכנז). נמנעים מאכילת בשר, משתית יין ועוד. בשבוע שחל בו תשעה באב מחמירים עוד יותר, וכך ממשיכה האבלות עד לסעודה מפסקת ועד לליל תשעה באב.
והנה, דווקא כאן, בעיצומו של יום זה, חל מפנה לא צפוי. הגיע חצות ואנו קמים מהקרקע ואף מניחים תפילין. בחלק מקהילות של בני עדות המזרח אף הנהיגו מספר מנהגים שונים שבטאו אמונה בגאולה ונחמה.
וכאן אנו שואלים: הזהו הרגע המתאים? דווקא עכשיו, כאשר מגיעה האבלות לשיאה, הגיע הזמן להוריד מעט את רף האבלות החמורה? מה עוד שבשעה זו, שעת אחר צהריים של תשעה באב, הוצת בית המקדש באש. זוהי נקודת החורבן הקשה ביותר, ואילו אנו מניחים לאבלותנו דווקא בשעות אלו. הכיצד?
משל למה הדבר דומה? לצייר העומד על פסגת הר ומצייר את הנוף המרהיב הנשקף ממרומי ההר. הצייר התפעל מעבודתו, אשר אכן היתה מקסימה, וצעד מידי פעם לאחוריו, תוך שהוא סוקר שוב ושוב את הדמיון שבין הנוף ליצירה ההולכת ונשלמת. כולו משולהב, אחוז בחדוות היצירה, החל צועד לאחוריו, מתבונן שוב ושוב.
לא רחוק ממנו היתה שפת הצוק. תלולית עפר חדה הובילה ממנו אל שיפולי ההר. הוא לא שם לב כיצד הוא מתקרב אל שפת הצוק. גם כשניסה אחד הצופים להעיר לו, לא שם לב הצייר אל האזהרה. כל חושיו היו נתונים אל יצירתו. הצופה החל לזעוק, אך גם צעקה זו לא נכנסה אל ליבו של הצייר, אשר היה עתה קרוב מאד לשפת הצוק המסוכן. עוד צעד ושניים והוא מתרסק. הצופה שראה כי אין כל דרך אחרת להעביר לידידו את מסר האזהרה, החליט לנקוט בצעד חריף. הוא תפס אבן וזרק אותה בכל כוחו אל עבר יריעת הבד, שנבחנה עתה בעיניו של הצייר.
"מי עשה את זה?", הרים הצייר את קולו בזעקה, תוך שהוא מסתובב לאחוריו. מראה התהום הפעורה והאיש שלמטה אמרו לו הכל, הוא הבין כי חייו נתנו לו במתנה…
היתה זו יוזמה חכמה. כואבת, אומנם, שהרי הבד הושחת והציור ניזוק נזק בלתי הפיך, אך הצייר נשאר חי. והרי ככלות הכל, אפשר לצייר ציור חדש. אפשר לצייר עוד ציורים רבים. אילו לא היה נשחת הציור, לא היה יותר צייר שיצייר. ציור אחד הלך לטמיון, אך הצייר נשאר חי, נושם, בריא ובעל כושר לציורם של ציורים חדשים.
לפעמים תובע ההגיון שבירה. רק צעד דרסטי, כשבירה והרס, יוכל ליצור זעזוע ולעצור את החורבן. אילו לא היה משה רבנו שובר את הלוחות, לא היה העם מבין את חומרת המעשה שעשה, עד כמה עלובה כלה שזינתה תחת חופתה (גיטין ל"ז:). אפשר שמשה רבנו היה מטיף מוסר ואף מארגן עצרות התעוררות, אך לעולם לא היה מגיע לאפקט מחריד ומזעזע כשבירת הלוחות.
שבירת הלוחות לא באה אלא כדי לזעזע. שהרי אם לא כן, אין להבין מדוע שבר משה רבנו את הלוחות דווקא כאשר קרב אל המחנה וראה את המחולות. על עבודת העגל ידע כבר בהר סיני. שהרי הקב"ה אמר לו: "לך רד כי שחת עמך… סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו להם עגל מסיכה וישתחוו לו ויזבחו לו" (שמות ל"ב, ז'-ח'). מדוע אם כן לא שבר את הלוחות עד שקרב אל המחנה?
ובכלל, אם חשב לשבור, מדוע לקח עימו את הלוחות?
על כרחך שמלכתחילה לקח אותן עימו כדי לשבר אותן לעיני ישראל. כדי להחריד ולזעזע.
ואם באנו ללמוד עד כמה צדק במה שעשה ועד כמה הסכימה השכינה לדעתו, נוכל ללמוד זאת מעובדת סיומה של התורה בהזכרת עובדה זו: "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (דברים ל"ד, י"ב). חכמינו מפרשים את הפסוק הזה במספר שבחים: "ולכל היד החזקה – שקיבל את התורה בלוחות בידיו, ולכל המורא הגדול – ניסים וגבורות במדבר הגדול והנורא, לעיני כל ישראל – שנשאו ליבו לשבור הלוחות לעיניהם שנאמר: ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר: אשר שברת – ישר כוחך ששברת" (רש"י שם).
כי שבירת הלוחות גרמה לשבר וזעזוע עמוקים. גם הפושעים שירדו לדיוטא של עבודה זרה חשו לפתע לאן התדרדרו.
הציור הושחת, אומנם, אך הצייר ניצל. שהרי אם אין עם, למי נועדו הלוחות?
ובאשר ללוחות, משה רבנו יעלה להר סיני ויוריד לוחות חדשות. אך עתה דורשת טובתו של העם היהודי את שבירתן המיידית של הלוחות.
כך הבין משה רבנו. ואף הקב"ה הסכים עימו: "ישר כח ששיברת".
מבחינה זו פעל חורבן בית המקדש את אשר פעלה שבירתן של הלוחות. נביאי תקופת בית ראשון וחכמי תקופת בית שני קראו לעם לשנות את דרכו מידי פעם. אך הדבר לא עזר. אלו קראו לעצרות התעוררות, לכנסי חזרה בתשובה ולשינוי דרך. אך ללא הועיל. היה צורך בפעולה שתזעזע את הלבבות ותוציא את האנשים משלוותם. זעזוע שכזה יכול להיגרם רק הודות לאירוע מחריד כמו גלות העם וחורבן בית המקדש.
זהו ההסבר למנהג ישראל להנמיך מעט את רמת האבלות בתשעה באב לאחר חצות היום, שכן דווקא החורבן הציל את עם ישראל מהתדרדרות טוטלית. בית המקדש, כמו הלוחות, נחרב ונשרף, אך מי שלמענו נבנה בית המקדש, עם ישראל, נשאר חי וקיים. אילו לא היה נשרף בית המקדש, היה העם היהודי ממשיך בנפילתו הרוחנית עד שלא היה ניכר בו שום סממן יהודי.
חורבן בית המקדש היה, איפוא, מפנה בהתדרדרותו הרוחנית של העם. מכאן החל תהליך של "אבל אשמים אנחנו", אשר היה נסיגה, חזרה אל המקורות.