מניין בני ישראל

"ויהיו כל הפקדים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמישים" (פרק א פס' מו) וכאשר נסקור את מספר מנין השבטים בפירוט נמצא כי יש בהם אלפים, מאות, עשרות, אולם אין בהם יחידות. והקשו המפרשים מדוע לא נמנו אף היחידות, ורחוק הדבר לומר כי לא היה אפילו שבט אחד אשר מניינו הסתכם במניין שיש בו יחידות.

ויש שיישבו על פי דברי הרא"ש (פסחים פ"י מ), שדרך התורה במספרים, כשמגיע המניין לסכום עשיריות פחות אחת, מונה בחשבון עשיריות שלמות ואינו משגיח על חסרון האחד (וכ"כ רבי ישעיה דיטראני (רי"ד) מהד' שעוועל עמ' נז). אך קשה לדמות חיסרון של אחד לחיסרון של כמה עשרות. ועוד, שלפי זה, בחשבון המסכם של עם ישראל היה צריך להיות שינוי מועט בין המניין הפרטי למניין המסכם שהרי בכל שבט ושבט נחסרו כמה עשרות מהמניין הפרטי של השבט [וברש"י (ג לט) מוכח שנמנו אף היחידים].

ובמשך חכמה (במדבר ג טז) כתב שנמנו במניין זה יוצאי צבא ואין יוצאים לצבא אלא ע"פ שרי עשרות ובדומה לכך כתב באמת ליעקב (שם א כא) שבנ"י נמנו על פי שרי העשרות, וממילא הושמטו היחידים. אך קשה היאך בכל שבטי ישראל נמצאו מאות שלמות בלא עשרות [מלבד שבט גד (ב טו)]. ועוד שהלויים לא התפקדו לצבא [ולפיכך נמנו מגיל חודש בשונה משאר השבטים שנמנו מגיל עשרים] ואף אצל הלויים המניין לא כולל יחידות.

ובס' אזנים לתורה (שמות א ז) הוכיח את דברי חז"ל (תנחומא שמות ה) שכל אחת ואחת במצרים ילדה שישה בכרס אחת, מיחס הבכורות לפשוטים, שמוצאים אנו שעל כל בכור היו כחמישים פשוטים. וקשה, שהרי אצל הלוים על כל בכור היו יותר פשוטים מאצל עם ישראל (אבן עזרא ג לט), וברמב"ן (ג יד) כתב שהטעם ששבט לוי הוא הפחות שבשבטים, משום שהם לא היו בגזירת השעבוד וממילא גם לא היו בברכה של ו' בכרס אחת, וא"כ קשה היאך ביחס הבכורות לפשוטים מצינו אצלם ריבוי כה רב.

עוד תמוה, היאך מצינו מספר בכורות כה מועט בבני ישראל (22,273), והרי בנ"י מגיל עשרים עד שישים מנו שש מאות אלף איש, ולפחות לרובם היו ילדים. וגם אם בכורותיהם הבנות היו מרובות בהרבה מן הבכורות הזכרים – היו הבכורות הזכרים צריכים להיות לפחות פי עשר ממה שנמנו בתורה. ועוד יש להוסיף את הבכורות שבין אותם שש מאות אלף הגברים. והיאך מנו הבכורות מספר כה מועט.

וברמב"ן (שמות ל יא) ביאר היאך במניין הראשון [שהיה בשנה הראשונה לאחר יוהכ"פ] ובמניין בפרשתינו [שהיה בתחילת השנה השניה] מנו עם ישראל את אותו מספר בדיוק (603,550) [ויעויין ברש"י (שמות ל טז)], לפי שבמניין הראשון נכללו הלויים ואילו במניין השני נמנו בנפרד, ויתווספו לעם ישראל במניין השני בדיוק כמניין הלויים שיצאו מהמניין הראשון. וצ"ע לשם מה נצרך נס זה.

וברש"י (עירובין ו א ד"ה רה"ר) כתב תנאי לעניין להחשיב מקום כרשות הרבים "שמצויין בה שישים ריבוא וגו' כדגלי מדבר". והקשו תוספות (שם ד"ה כיצד בשם ר"ת) שיחד עם הנשים והטף מנו עם ישראל הרבה יותר משישים ריבוא, ומדוע אינם מתווספים למספר המניין המחשיב את המקום כרשות הרבים.

אך היסוד בכל זה, שמניינים של עם ישראל לא היה מניין מקרי אלא מניין מכוון, וכפי שפשוט שלא במקרה היו י"ב שבטים, אלא מכוונים הם כנגד י"ב חודשים ומזלות, וכפי ששבעים נפש שירדו אבותינו למצרים היו כנגד ע' אומות כמבואר בספרים, אף מניין בני ישראל בזמן שהפכו לעם לא היה מקרי, אלא מכוון וכדברי הזוהר חדש (שיר השירים תרסא ע"פ תרגום הסולם) "עד שהאותיות עולות לשישים ריבוא, כחשבון שבטי ישראל, שהם שנים עשר ועולים לשישים ריבוא, אף האותיות כן, כשהן מתמלאות עולות לשישים וגו' כדי שתהיה שלמות בסוד האותיות בכל האברים", וכדברי דורשי רשומות "ישראל" נוטריקון "יש שישים ריבוא אותיות לתורה".

ומעתה, שמניין בני ישראל לא היה מקרי אלא מכוון ובבחינת "איסתכל באורייתא וברא עלמא" מבואר היטב היאך מנו מאות שלמות בלי יחידות שרק במספר מקרי יש להבין היאך נוצר דבר זה אך לא במנין מכוון, וכן אין מקום לעשיית הסתברויות שונות לעניין מנין הבכורות הזכרים שאפשר שברוב המשפחות היו בכורות נקבות לפי שאין דבר זה תלוי ביד המקרה, ומבוארים דברי הרמב"ן היאך השלימו ישראל במניין השני את חסרון הלויים במדוקדק, ומיושבת קושית רבינו תם מדוע אין מוספים לעניין רשות הרבים את מספר הנשים והטף שהיו במדבר, לפי שהנשים והטף היו מניין מקרי בעם ישראל באותו זמן ואין להתחשב בו, ורק השישים ריבוא שהיו מניין מכוון, הוא המניין המוכיח שמספר זה הוא ההופך את עם ישראל לעם, וממילא שיעור זה חשוב גם לעניין רשות הרבים.