"ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב" (כה, כח)

התפיסה השגורה, השטחית, שעשיו הטעה את אביו, צד אותו בפיו ובלשונו בשאלות עקרות: כיצד מערבין את המלח ואת התבן. ויצחק עור, אין לו אלא מה שאזניו שומעות. אבל רבקה רואה את מעשי עשיו, ועומדת על מהותו. ומסיחים את הדעת מדברי "חובות הלבבות" (שער חשבון הנפש פרק ג יא) שהעומד לפני ה' תמיד- והרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג פרק נא) כתב שהיתה זו דרגת שלשת האבות ומשה רבינו – "יראה מאין עין וישמע מבלי אוזן"! אין ספק, שעשיו לא הצליח לרמות את יצחק! אם כן, כיצד יתכן שאהב את עשיו?! והתשובה, שכאשר עשיו עמד לפני יצחק, עמד באמת בחיל ורעדה, הבין שפה האמת, וזו הדרך, ואין בלתה. שאשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו וגדל בשם טוב, אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא. הבעיה היתה, שכאשר יצא הכל פרח. שב להיות "איש יודע ציד איש שדה", בטלן (רש"י) ומופקר (בראשית רבה סג, י) וזאת, ראתה רבקה.

ואנו, האיננו כאלו?! ה"חפץ חיים" זצ"ל סיפר, שכאשר למד בוילנא בצעירותו שמע דרשת המגיד רבי זאב זצ"ל בבית הכנסת הגדול המלא מפה לפה, וסיפר שהיה קסם בשפתיו, השומעים היו מרותקים. עיניהם לטושות ואזניהם כרויות ופיהם פעור לבלוע בצמא את דבריו. אמר: "כמה נפלא, ממש: 'שתולים בבית ה" מרותקים אתם לדברים, אבל 'בחצרות אלוקינ', רק תצאו החוצה, ופססס, 'יפריחו' הכל נגוז ונעלם"… וירמיהו הנביא אומר בדבר ה': "וגם בכל זאת לא שבה אלי בכל לבה כי אם בשקר" (ירמיה ג, י). פרש"י: דורו של יאשיהו מראים עצמם שהם צדיקים, והם רשעים. היו צרים צורות של עבודה זרה על דלתותיהם מבפנים, חציה על זו וחציה על זו. וכשהיו מבערי עבודה זרה בודקים היתה הדלת פתוחה ולא היו מכירים בה. כיוצא בכך, חקוקים כל הבלי העולם הזה בדלתות לבינו. באים אנו לחצרות בית ה', שומעים שיחת מוסר, שופכים נפשנו בתפילה, שוקדים על דלתי תורה ונהנים מאורה, ונפתחות דלתות לבנו, והאור ממלא חדרי ליבנו – ובטוחים אנו שהנה העפלנו לפסגות –  ורגע אחרי, הדלתות נסגרות. האור נגוז, וה'עבודה זרה' שבה לקדמותה כשהיתה.

לא נעים לומר: עשיו. כי "מי יעלה בהר ה'" ענין אחד, "ומי יקום במקום קדשו" ענין אחר. "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" (שמות יז, יא) כח פלאי אצור היה בידיו של משה רבינו. אך לא כך הבינו במשנה: "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלים" (ראש השנה כט ע"א). דמותו של משה רבינו הנשוא ידיו למרום היתה כשיחת מוסר, דרשת התעוררות. נפלא. אבל אם כך, נשאלת שאלה: משה רבינו מרים ידיו, וכולם מתעוררים, משעבדים ליבם לאביהם שבשמים, כמה מפעים! והוא מוריד את ידיו – וכבר מתנתקים מהאב שבשמים?! כבר נסוגים ונופלים?! ומשמע, שאכן כן. המתג הורד, והאור כבה… ומה אנו מתפלאים. איפה אנו בתפילת נעילה, בזעקת "שמע ישראל" ו"ה' הוא האלוקים", ואיפה רגע אחרי, בחטיפת "והוא רחום יכפר עוון"!.                                                (חפץ חיים)

יצחק אבינו אהב את עשיו, "כי ציד בפיו" (בראשית כה, כח), "שהיה מביא ציד ומאכיל את יצחק ברוחניות ובגשמיות" (רש"י מהתרגום). גם מכח הכרת הטוב, שאכל מצידו, וגם משום שהיה צד באמרי פיו ומתחזה כמקפיד על ההלכות ואף מחמיר לעשר תבן ומלח. ובכל אופן בכור הוא, והוזהרנו (בבא בתרא קלג ע"ב) שלא להעביר נחלה אפילו מבן רע לבן טוב, שאין אנו יודעים מי יהיו צאצאיהם. בקש יצחק מעשיו שיצא לשדה ויצוד ציד להביא, לעשות לו מטעמים כאשר אהב, כדי שיברכהו לפני מותו. שמעה רבקה, וצותה על יעקב אבינו להתחזות לעשו וליטול את הברכות. יצחק אבינו חשד, ולבסוף נחה דעתו. ברך את יעקב.

"ויהי אך יצוא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו, ועשו אחיו בא מצידו" הכין מטעמים וביקש את הברכות. "ויאמר לו יצחק אביו, מי אתה, ויאמר: אני בנך בכורך עשיו. ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד, ויאמר: מי אפוא הוא הצד ציד ויבא לי ואוכל מכל בטרם תבוא ואברכהו, גם ברוך יהיה!" (בראשית כז, לג).

ולא מובן כשהורתה רבקה ליעקב להתחזות לעשו, נרתע: "הן עשו אחי איש שעיר ואנכי איש חלק, אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע, והבאתי עלי קללה ולא ברכה" (בראשית כז, יא-יב) אם יחשוד בו יצחק, עוד בטרם יעלה חפצו בידו, לא יסתפק בכך שישלחו ריקם, אלא עוד עלול לקללו חלילה – וכשמתברר ליצחק שאכן הונוהו, והוא חרד חרדה נוראה – אומר בתוך כדי דיבור: "גם ברוך יהיה"?! ומוסיף: "בא אחיך במרמה, ויקח ברכתך" ופרש בתרגום, וכן כתב רש"י "במרמה" בחכמה. הפלא ופלא: היכן עוד מצינו, שאדם 'נעקץ' בתרגיל מחוכם, ומתפעל מההברקה! איך יובן כל זה?!

התשובה היא: יצחק אבינו ידע בברור מי הוא יעקב ומי עשיו. ידע שזה יושב אוהלים וזה איש שדה. אבל ידע שיעקב "איש תם, יושב אהלים" (בראשית כה, כז). ופרש רש"י: מי שאינו חריף לרמות קרוי "תם". והכוונה שאינו בקי בהויות העולם ובערמומיות משא ומתן. והבין יצחק, שממרום רוצים לחלק ביניהם את התפקידים. יעקב יתעלה ברוחניות ויקרין על אחיו, ועשיו יחזיקו – אותו ואת זרעו – בגשמיות. זה ידאג לתורה וזה לקמח. כשבט לוי שעסק בתורה ועבודת ה', "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים לג, י), ולפיכך אינם נוטלים חלק בארץ ישראל ובביזה (יעוין ברמב"ם סוף הלכות שמיטה ויובל), ועם ישראל מחזיקם בעשרים וארבע מתנות הכהונה. לפיכך ביקש לתת את הברכות הגשמיות לעשו, כי הוא הזקוק להם, עבורו ועבור יעקב כאחד.

והיה יצחק בטוח, שכשם שעשיו מכלכלו, "כי ציד בפיו", כך ימשיך לכלכל את יעקב וזרעו. אבל רבקה ידעה את האמת, שעשיו מכלכל את אביו לא כמשרת את לומד התורה, אלא כמקיים מצות כבוד אב גרידא. וידעה, שלא יתמוך ביעקב, אלא יתנכר לו. החליטה שאין בררה, ועל יעקב לדאוג לקמח ולתורה כאחד. גם לוי וגם שאר השבטים יהיו מזרעו, גם יששכר וגם זבולון. לפיכך, עליו ליטול את הברכות.

לשם כך, התחזה יעקב לעשיו. ומששמע יצחק כך, אמר: אם אין הוא "תם" כשחשבתי, אלא חריף הוא ליטול את הברכות, אם כך, יוכל לדאוג גם לקמח ולא רק לתורה. ומשכך, "גם ברוך יהיה"! התפעל מכך ש"יושב אהלים" מגלה פקחות בהויות העולם, "בא אחיך בחכמה ויקח את ברכתך" ואפשר לשלוח אותו לחרן, להתעמת מול לבן הארמי!                     (הגר"י גלינסקי זצוק"ל)

וכי העובדה שהיה עשו מביא ציד ומאכיל את יצחק היא הסיבה שבגינה היה יצחק אבינו, עמוד היראה, "פחד יצחק" (בראשית לא, מב), אוהב את עשו, שהיה "איש שדה" אדם בטל (רש"י), ש"יוצא וגוזל וחומס והיו בני אדם מאררים אותו" (תנחומא תצא ד) פוקד בתי עבודה זרה (בראשית רבה סג, י) וידע יצחק שאין שם שמים שגור בפיו (רש"י בראשית כז, כא) ואהבו משום שאכל מצידו. ולא זו בלבד, אלא שביקש לתת לו את הברכות? אתמהה!

אלא מאי, יצחק אבינו ראה שעשיו מפרנסו בכזו מסירות, והבין שמשום כך העניק לו הקב"ה שני בנים אלו, את עשיו ואת יעקב, ולפיכך עשו הבכור. כי "אם אין קמח אין תורה" (אבות פ"ג מי"ז) וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון (אבות פ"ב מ"ב) והבין יצחק אבינו שזו חלוקת התפקידים בין עשיו ליעקב, עשיו ממונה על ה"מלאכה" ואחראי ל"קמח", ויעקב "איש תם יושב אהלים", אהלי שם ועבר, אהלי תורה ותפילה, מתעלה ברוחניות ומקרין על אחיו כעין שותפות יששכר וזבולון.

וכשם שזבולון העושה פרקמטיא ומסחר עבור יששכר העוסק בתורה מוזכר ראשונה בברכות יעקב (בראשית מט, יג-יד) ומשה (דברים לג, יח) כקדימת הקמח לתורה, כך קודם עשו ליעקב. לכן ביקש לתת ברכות יבול ושפע גשמי לעשיו, כפי שעם ישראל מחזיק מיבולו המבורך את בני שבט ללוי המקדישים עצמם לתורה ולעבודת ה' ומקרינים רוחניות למחזיקיהם: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים לג, י).

אם כן, מדוע התנגדה לכך רבקה, וממרום הודיעוה בנבואה שיעקב הוא שיטול את הברכות, ולא יהיה סמוך על שולחן עשיו? שתי סיבות לכך.

האחת, שהרב מפוניבז' זצ"ל אמר לי פעמים רבות, בבאור דברי הגמרא (יומא עא ע"א): "הרוצה לנסך יין על גבי המזבח ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין". מהו: "ימלא גרונם", וכי החכמים יפתחו פיהם, והמנסך יצוק לגרונם? ודאי שלא!

אלא מאי – הענין כך הוא: הקב"ה קוצב לעשיר פרנסתו, ומוסיף לו גם עבור תלמידי החכמים. ואז, ראשית כל חי העשיר בפזרנות, ומוציא את כספו ואת הכסף המופקד אצלו. וכשנותן כבר למשולח של הישיבה, לוקח המשולח את האחוזים שלו, ומהמגיע כבר לגרונם של תלמידי החכמים… לפיכך, אמר לי הרב מפוניבז', מכתת הוא רגליו בעצמו, למרות זקנתו וחולשתו. כי בנועם שפתיו פותח הוא את לב הנדיבים לתת יותר, את כל החלק המופקד אצלם, וכולו קודש לישיבה! וזהו שאמרו "ימלא גרונם", שיתן להם את הסכום במלואו! חששה רבקה שאם עשיו יהיה הממונה על פרנסת יעקב, יגוע יעקב ברעב…

ודבר שני, אמר לי הרב מפוניבז' זצ"ל, מטרה נוספת לי בנדודי: לזכות יהודים במצות החזקת התורה, רצון זה הוא הנותן לי את הכח לשאת את הקשיים והבזיונות שהם מנת חלקי. וסיפר: נקשתי בדלת ביתו של עשיר מופלג. פתח את הדלת ואמר: "איני נותן למשולחים" וטרק את הדלת. זהו פטור אני. ניסיתי לזכותו, וסרב. אבל עקפתי את הבית ודפקתי על דלת המשרתים. המשרתת פתחה, ראתה זקן לבן והניחה לי להיכנס. היית צריך לראות את פני בעל הבית! התבוננתי סביב, וראיתי תמונה ממוסגרת של יהודי חרדי וזקנו יורד על מידותיו. שאלתי מי זה, וענה: "זה סבי" התענינתי, והתרכך. סיפר על אורחותיו וצדקתו. אמרתי: "תמונה כזו, מן הדין שתפאר חדר בישיבה. שהתלמידים יראו וילכו באורחותיו!" נענה, ותרם חדר בישיבה! כסבורים אתם שהחדר לא היה נבנה בלעדיו? אבל הוא שזכה! ורבקה ידעה, שלעשיו אין זכויות להחזיק את יעקב!

ופעם חזר הרב מפוניבז' ממסע מתיש למען הישיבה, ואמר לי: "בוא וראה מעשה אלוקינו, השגחה פרטית!" הבנתי שחוה הצלחה מיוחדת. וסיפר: הייתי בארצות הברית, ושמעתי על פלוני, יהודי מליונר, המבקש להנציח את שמו במבנה ציבור רב רושם בארץ הקודש. חשבתי לעצמי, ברוך השם, ישיבת פוניבז' עומדת על תילה. אבל נרתום אותו להציב יד ושם לישיבה נוספת שנכחדה בשואה הנוראה. ישיבת גרודנא, או רמיילס, או קוברין, או ברנוביץ', לא חסר בכלל,

טרחתי וניסיתי בלי סוף, וכל העת היו דחיות מדחיות שונות, ממש מניעות ממרום. פה יצא ופה נסע, פה חלה ופה נפש. התיאשתי, והתרמתי גבירים כיכלתי, וברוך השם עלה בידי. כשעליתי למטוס לשוב ארצה, מי יושב לידי, במושב הצמוד, אם לא אותו יהודי! באמת יהודי חם בעל לב נפלא. שוחחנו בלבביות והצגתי את מרכלתי, לזכותו בשני העולמות.

ואמר לי: "חבל שהרב איחר בשבוע, כבר תרמתי אצטדיון ביפו שישא את שמי, אצטדיון בלומפילד"… איי, מעשה אלוקינו! לא היו לו זכויות, לא נמצא ראוי! אילו היה זוכה, ובונה היכל לתורה, כמה מצוות היו מתווספות לו מדי שנה בשנה, ומידי חודש בחדשו. מדי שבוע ויום, ובכל שעה ושעה! משלא זכה, כמה חילול שבת רחמנא ליצלן יזקף לחובתו…

ובענין זה, שאל הגאון רבי דוד גריינימן זצ"ל את דודו, מרן ה"חזון איש" זצ"ל: אני נוסע לארצות הברית לאסוף כספים עבור כולל חזון איש, ויהודים רבים עונים לי: "תבוא מחר" איני מבין – וכי מחר יהיו עשירים יותר? אני כבר כאן, מדוע לא יתנו?! חבל שלא שאל אותי, יש לי נסיון בזה. מה שקרה הוא, שהיתה פה תקלה. קרתה טעות ופתחו בפניו את הדלת. באמת, שלא בכוונה. אבל מחר ידעו לענות שאינו בבית…

וכמעשה שהיה. פעם ישבו שלושה יהודים: רופא, ונדיב, וסוחר מצליח. התגלגלה השיחה, ותהו מה יאמרו עליהם לאחר פטירתם.

אמר הרופא: "ודאי יספרו כמה חולים רפאתי, ולכמה עזרתי. איך כתתי רגלי, ולעתים לא גביתי תשלום אפילו רכשתי את התרופות". "אני יכול להעיד על כך" אישר הנדיב, "אבל מובן שבהספד יפריזו מעט. עלי, דומני, יספרו על הלב הפתוח והיד הרחבה" –

"שמענו על כך" אמר השלישי, "אבל מובן שבהספד יפריזו יותר. הפלא ופלא: בחייכם מספרים עליכם את האמת, במידה. וכשאתם עולים לעולם האמת יפריזו עליכם בשקרים. אני, בעולם השקר חי בשקר, אבל בעלותי לעולם האמת יאמרו עלי את האמת!" "הכיצד?" תמהו.

ואמר: "כל משולח וגבאי צדקה שבא לביתי, אומרים לו: הוא איננו. וזה שקר, כמובן. אבל כשאמות יאמרו: הוא איננו, וזו תהיה אמת לאמיתה"…

מכל מקום, לא זו היתה תשובתו של החזון איש. היודעים אתם מה ענה? שאותו יהודי נצרך לזכויות של עוד קריאת שמע ערבית ושחרית. (הגישמייק ווארט, לפרשת תולדות תשע"ז)

הרב חנניה צ'ולק שליט"א בדבריו לפרשת השבוע, כותב: שואלים המפרשים, איך יתכן שיצחק יאהב את עשיו, בגלל שאכל מצידו? ומסבירים המפרשים, שיצחק ידע שעשיו לא הצדיק הגדול שבדור, אולם לא ידע עד כמה הוא רשע ומושחת, וע"כ חשב מאחר שהוא רק מעט לא טוב, יש לקרבו, כדאיתא במדרש הגדול: מפני מה אהבו? כדי לקרבו  "ויאהב", ואצל רבקה "אוהבת", כי אצלה זה באופן טבעי, ואצל יצחק אהב אותו כדי להראות לו אהבה, כדי שייטיב דרכיו. ובזה מובנת שאלת הזוהר, איך לא ידע כשהשכינה עמו, והתשובה, כי הסתירו מיצחק, כדי שזה יהא חלק מהניסיון, ובזה גם מתורץ איך אהב את עשיו בגלל שאכל מצידו, והתשובה – שרק הראה לו אהבה, כדי לקרבו.

במידת האמת והשקר: א. בפרשתנו אנו מוצאים כיצד יעקב אבינו נאלץ לשנות מטבע נפשו ולנקוט במעשה שנראה כדבר שקר. במצות רבקה אמו התחזה יעקב לעשיו, ונכנס לאוהל יצחק אביו כדי להגיש לפניו המטעמים ולזכות בברכותיו. לא בלב קל עשה זאת יעקב. באותה שעה היה יעקב שרוי בצער גדול. כך מובא במדרש (רבה סה, טו) עה"פ (כז. יד): "וילך ויקח ויבא לאמו": "היה יעקב הולך אנוס, כפוף ובוכה".

ב. לא אסור, אך מתועב! – יעקב לא נרתע מאיסור השקר, שהרי בקיימו את דברי רבקה אמו לא עשה כל איסור. יעקב נרתע מתיעוב השקר, ממאיסותו ופחיתותו. יעקב פחד שמא ידבק בנפשו רבב של מידה ממידת השקר.

ג. בספר "החינוך" מתוארת מאיסותה של מידת השקר (מצוה עד): "כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו, והמארה והקללות בבית כל אוהביו, מפני שה' יתברך א-ל אמת וכל אשר אתו – אמת, ואין הברכה מצויה וחלה אלא במתדמים אליו במעשיהם, להיותם אמתיים כמו שהוא א-ל אמת. אבל כל מי שמעשיו בהיפך מידותיו הטובות, והם בעלי השקר, שהם היפך מידותיו, כמו כן תנוח עליהם מה שהוא היפך מידותיו – היא המארה והקללה". ומסיים "החינוך": "ועל כן, הזהירתנו התורה להרחיק מן השקר הרבה, כמו שכתוב (ויקרא כג, ז): "מדבר שקר תרחק". והנה הזכירה בו לשון ריחוק לרוב מיאוסו, מה שלא הזכירה כן בכל שאר האזהרות!".

ד. והנה המעשה המובא בגמ' שבת (מ"ט.) מעמידנו על היסוד ששקר, גם כשהוא מותר, הוא מאוס ומתועב. הגמ' מספרת כי בימי מלכות רומי יצאה גזירה: כל המניח תפילין ינקרו את מוחו. אלישע לא חשב לוותר על מצוות שמיים הניח תפיליו ויצא לשוק כשהתפילין גלויות על ראשו. פעם אחת הבחין בו אחד מחיילי רומי, וזיהה את התפילין שבראשו. אלישע החל נמלט מפניו, והרומאי דלק אחריו. לבסוף נעמד אלישע, חלץ התפילין מראשו ואחזן בין כפות ידיו, וכשהניח עליו הרומאי את כפו והרעים בקולו: "מה זה בידיך?" השיבו אלישע: "כנפי יונה". "פשוט ידיך" ציווה עליו הרומאי, ואלישע עשה כפי שנתבקש. והנה, ראה זה פלא, התפילין נעלמו מידי אלישע ובמקומן נמצאו כנפי יונה. הרומאי עזב את המקום באכזבה, ומאז זכה אלישע לכינוי "אלישע בעל כנפיים". ה"חתם סופר" (על הגמ' שבת שם) הקשה: מדוע חלץ אלישע התפילין מראשו כשהשיגו הרומאי? הלא עד אותו רגע מסר את נפשו לקיים המצווה. ועוד, הלא בגמ' סוטה (כ"א.) מבואר כי מצוה מגינה על האדם בשעת קיומה, וא"כ צריך היה אלישע להותיר התפילין על ראשו, כדי שמצוות התפילין תגן עליו ותגרום לנס להתרחש? מתרץ ה"חתם סופר": אלישע לא יכול היה לכסות התפילין שעל ראשו ולומר לרומאי כי אין הוא מסתיר בידיו אלא כנפי יונה. משום שזהו דבר שקר, וכשם שאי אפשר להניח תפילין על גוף שאינו נקי, כך אי אפשר להניח תפילין בשעה שמוציאים מהפה דבר שקר. האם מותר היה לאלישע לשקר? בוודאי. הוא קיים בכך מצות "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", הוא הציל את נפשו מחרב הרומאי. אך השקר מאוס, מתועב ושנאוי. וגם כאשר מותר וצריך לשקר, השקר אינו הופך לזך וטהור.

ה. הגמ' במסכת שבת (קד.) עמדה על רמז נאה, במילים "שקר" ו"אמת". כי הנה בעוד אותיות "שקר" עומדות ומתנודדות כולן על רגל אחת, אותיות "אמת" עומדות ביציבות על שתי רגליים. האמת עומדת יציבה בקיום אמיתי ונצחי, והשקר מתנודד וסופו לקרוס. רמז נוסף יש לקיום האמת ולביטול השקר. ד"אמת" מורכבת מהאות הראשונה – א, האות האמצעית – מ, והאות האחרונה – ת. וזה סימן ליציבות כשהוא מבוסס על ג' זוויות שונות. לעומת זאת, "שקר" מורכבת מהאותיות הסופיות בסדר הא"ב, ללמדך שהשקר קרוב אל הסוף, התכלית והביטול.

ו. מיהו הנמסר ביד מלאכי השקר – עונש גדול מזומן למי שמרגיל לשונו לדבר שקר ומרמה. וכך כתב ה"תנא דבי אליהו" (זוטא, ג): "אדם שעושה עצמו צדיק לדבר אמת, מוסרין לו מלאך שמתנהג עמו בדרך צדיקים ומדבר אמת. ואם עושה אדם עצמו רשע, מכחש ומדבר שקר, מוסרין לו מלאך שמתנהג עמו בדרך רשעים, מכחש ומשקר".

ז. בספר חסידים (סמ"ז) מובאת סגולה נפלאה: "כל הדובר אמת ואינו דובר שקר אף להעלותו על לבו, כל דבריו מתקיימים, וגוזר גזירה מלמטה – והקב"ה מקיימה מלמעלה. גם ב"ראשית חכמה" (שם) כתב, כי כל הדובר אמת בלבבו ואינו משקר, אפילו בדבריו שיחשוב – יתקיימו. וכך כתב ה"אורחות צדיקים" (פכ"ג שער האמת). וכן מובא בספר "עבודת ישראל", עה"פ (במדבר ל-ג): "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" – הנזהר שלא לחלל דיבורו, לא להוציאו לשווא ולבטלה, מובטח לו ש"ככל היוצא מפיו יעשה" – הקב"ה ימלא אחר כל מוצא פיו. למדים אנו כי הדובר אמת, הריהו דבק במקור האמת – הקב"ה. ומכיוון שכך, נעשה פיו כפיו של מקום. השקר אינו איסור גרידא, והאמת אינה מצוה גרידא. השקר מאוס ומתועב, והאמת הינה מקודשת ומרוממת, דהשקר מקור הרע, והאמת היא מקור הטוב. הדבק בשקר – דבק ביצה"ר שהוא הסטרא אחרא, ולפיכך הוא נמסר ביד מלאכי שקר וחבלה. והדבק במידת האמת דבק בהקב"ה, וזוכה למראות נבואיים ומקודשים בחלומו, וגזירותיו מתקיימות כאילו נאמרו מפיו של מקום.

ח. קיום העולם, סוד אריכות הימים – הגמ' בסנהדרין (צז.) מביאה סגולה לאריכות ימים: דהייתה עיר ושמה "קושטא" (בארמית: אמת) שכל תושביה היו דוברי אמת. ולא היו משנים בדיבורם כהוא זה מהאמת, ובאורח פלא, לא מת איש מהם קודם זמנו. הרי לנו שמידת האמת הינה סגולה לאריכות ימים. דהדבק במידת האמת – דבק בהקב"ה שהוא מקור החיים, והוא יזכה לחיים ארוכים. המהרש"א מבאר, כי האמת היא חותמו של הקב"ה, ובה ברא את עולמו. קיום העולם כולו מבוסס על מידת האמת, כפי שרמוז הדבר במילים הפותחות את התורה ואת סיפור בריאת העולם "בראשית ברא אלוקים", שסופיהן מצטרפים למילה "אמת". וע"כ הדובר שקר הוא מהרס את בנין העולם, בזייפו את חותם קיומו, חותם האמת. וביטול האמת אפילו במקצת, משנה את המילה "אמת" ל"מת", ודובר השקר מקרב את מותו שלו. ולהיפך, מי שמקפיד לדבר אמת צרופה, הוא מקיים את חותם הבריאה ואת בנין העולם, וגם ראוי לחיים ולקיום. וידוע שכשביקר רבי יעקב קמינצקי ביקור האחרון בא"י בהיותו בן 92 שנה, ההין תלמידו לשואלו: "רבי, במה הארכת ימים?" והשיב: "מימי לא הוצאתי מפי מילה אחת של שקר" (דרך עץ החיים).

טוב למות על האמת, מאשר לחיות על השקר! – סיפור שמביא הרב חנניה צ'ולק בדברי תורתו לפרשת השבוע.

רבי פנחס מקוריץ אחז במידת האמת בכל כוחו, והיה רגיל לומר: "נשמתי תצא, אך מפי לא יצא דבר שקר!". תלמידו, רבי רפאל מברשיד, צעד בעקבותיו ואחז גם הוא במידה זו בתכלית, עד כדי מסירות נפש. היה זה כאשר אחד מיהודי המדינה בה חי רבי רפאל נלכד בעבירה על חוקי הסחר. הוא עסק בסחורה אסורה, וכתב אישום חמור הוגש נגדו בערכאה גבוהה במיוחד. עד מהרה נגזר דינו לעבדות פרך במשך שנים רבות, עונש כבד ומר, שטמן בחובו סכנת חיים של ממש. אלא שטרם הוצא גזר הדין אל הפועל, ניאותו השופטים בלחצם של סניגוריו לתנאי הבא: אם הצדיק החסיד, רבי רפאל מברשיד, יעמוד בפני השופטים ויעיד בשבועה כי היהודי חף מפשע, הוא יזוכה על אתר מכל וכל וישולח לביתו אחר כבוד.

בני משפחתו של הנאשם חשו כמי שזכו בחייהם מחדש. הזדמנות פז נקרתה לפניהם, לא להקל בעונש אביהם, אלא לפוטרו כליל, והם לא אבו להחמיצה בשום פנים ואופן. הם התייצבו בביתו של רבי רפאל ובישרוהו כי זכות גדולה נפלה בחלקו, להציל נפש יהודי מידי המלכות, אם רק יאות להעיד על ניקיון כפיו של אבי המשפחה. מה מאוד נדהמו כאשר פניו של רבי רפאל לא הוארו כלל, מגרונו בקעה אנחה עמוקה, ולאחריה שח רבי רפאל בקול נכאים: "אכן כן. הנכם צודקים, ועל פי ההלכה הנני חייב להישבע לשקר על מנת להציל חייו של יהודי. אני רוצה לעשות זאת, משום שכך אני מחוייב לעשות". בליבו הרחמן והרגיש התחוללה סערה, דמעות זלגו מעיניו. "אהיה נאלץ לקיים את חובתי ולהישבע, אולם סבורני שלא אעמוד בכך"… הרהר. חלפו שבוע ושבועיים, ומועד המשפט הסופי הלך והתקרב. בלילה שקודם המשפט, ישב רבי רפאל בחדרו וראשו רכון על השולחן, כשפניו שטופי דמע. "אוי, רבונו של עולם" התמוגג במרר, "כל חיי נזהרתי מהשקר, ברחתי מהתיעוב המאוס הזה כמפני האש, ועתה, בימי זקנותי, אעמוד וארים יד להישבע לשקר?! אך מנגד, כיצד אוכל להמשיך את חיי בידיעה כי במו ידי שלחתי יהודי אל גורלו המר? הלא כך גזרה חכמתך, שיש לשקר בכדי להציל חיי אנוש". כל הלילה בכה רבי רפאל עד כלות נשמתו, ובעלות השחר פשט ידיו כלפי מעלה וזעק: "אנא ה', טול נשמתי, הצילני מהעולם השפל הלזה, עולם השקר הנורא. קחני אליך אל עולם האמת". ובהגיע הבוקר נמצא רבי רפאל בחדרו ללא רוח חיים. עשה הקב"ה רצון יראיו וקטף את רבי רפאל מעלמא דשיקרא, היישר אל עולם האמת (דרך עץ החיים).

לא בכדי פרשת תולדות נקראת באזור ראש חודש כסלו, החודש שבו אנו זוכים להדליק את נרות החנוכה שמאירים את עולם האמת של היהודי, שכל מגמתו היא "מי לד' אליי", ואז זוכה לניסים שהם מעל לטבע: "גיבורים ביד חלשים, טמאים ביד טהורים…" וזוכה לחיי נצח. לעומת עולם ה"שקר" של יוון הרשעה.

את יעקב האיש תם יושב אוהלים כולם זוכרים היטב, בכל יום אנו מזכירים שלוש פעמים בתפילה את 'אלוקי יעקב'. אנו חיים את חייו ומורשתו של יעקב אבינו. אבל את עשיו הצייד האם מישהו זוכר? ודאי, מי שלומד את תורת יעקב. כי מחוץ לתורה אין כל זכר לעשיו, כמו גם לשאר רשעים גדולי עולם שהיו בעלי שם בעבר, ולולא עם יעקב הקיים לעד ומזכיר אותם, לא היה נשאר מהם זכר.

כלומר – לשקר, לרשע, לרוע ולעוול, אין קיום בסופו של דבר. משטרים שנראים חזקים ומאיימים, הופכים בסוף להערת שוליים בהיסטוריה, של מי שמנצח אותם, וממשיך הלאה.

חודש טוב!