לבקר בבוקר

קורח פתח במרד גלוי נגד מנהיגותו של משה וכהונתו של אהרן, בעקבות מידת הקנאה שיצאה מכלל שליטה.

כך פותחת הפרשה: "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי, וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה, קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם, רַב לָכֶם, כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם השם, וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל השם" (במדבר טז, א-ג).

התורה פותחת את סיפורו במילה "ויקח קורח". מה הוא לקח? התורה לא מזכירה מה הוא לקח. רמז יש כאן, שהמניע של קורח היה אנוכי. קורח רצה לקחת. הוא פעל רק לטובת עצמו, וכל ההופעה שלו כמייצג את ענייני הכלל, הייתה למראית עין בלבד.

לאחר שקורח טען את טענותיו כלפי משה, נכתב כך: "וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר, בֹּקֶר וְיֹדַע השם אֶת אֲשֶׁר לוֹ, וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו, וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו" (במדבר טז, ה). מה כוונת משה במילה "בוקר"? רש"י מביא את דברי המדרש: "בוקר – אמר לו משה (לקורח): גבולות חלק הקדוש ברוך הוא בעולמו! יכולים אתם להפוך בוקר לערב? כן תוכלו לבטל את זו, שנאמר: 'וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר… וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ' (בראשית א), כך 'ויבדל אהרן להקדישו' (דברי הימים א, כג)". כשם שהבורא ברא בוקר עם גבול משלו, וכן הוא ברא לילה עם גבול משלו, ואי אפשר לשנות את הגבולות הללו, כך הבורא ברא בעולם את שבט הכהונה ואי אפשר לבטל מציאות זו.

ישנה משמעות נוספת למילה "בוקר", כותב אותה רבי שמשון רפאל הירש. לפעמים, אדם פועל מתוך בהילות ומהירות, והוא מוכרח שמישהו מבחוץ ימתן אותו ויגיד לו – המתן! אל תפעל מתוך בהילות! תתיישב בדעתך ורק אז תחליט החלטות. משה רבנו רצה לתת לקורח ועדתו מסגרת זמן נוספת, כדי שיחשבו פעם נוספת על הצעד שהם עושים, וכך אולי הם יחזרו בהם. משה אמר לקורח – המתינו לבוקר, וכך הוא נתן להם זמן להתיישב בדעתם, ובייחוד הוא נתן להם את הלילה, שעות בהן האדם קרוב לבני משפחתו, פנוי להרהורי ליבו, והוא רחוק מהשפעת חברים מסיתים.

ידועים דברי המדרש (מדבר רבה יח, טו), שהיה אחד מעדת קורח בשם און בן פלת, שאשתו ניצלה את הלילה וההפוגה שנתן להם משה, היא שכנעה את בעלה ומנעה ממנו מלהמשיך להשתתף במרד.

הבהילות היא אם כל חטאת.

הרב אליהו לופיאן (סוף "לב אליהו" א, שביבי לב), מביא את דברי התלמוד האומר, שאחד מסימני הטומאה של העופות הוא קליטת דבר מאכל הנמצא באוויר: "כל עוף הקולט מן האוויר, טמא" (חולין סה ע"א). רש"י מבאר: "כשזורקים לו (לעוף) מאכל, קולטו בפיו ומקבלו מן האוויר". שואל התלמוד, הרי גם ציפור טהורה קולטת דבר מאכל בעודו באוויר? משיב התלמוד: "קולט ואוכל קאמרינן". מבאר רש"י: שאינו מניחו לארץ לפני שיבלענו", אלא הוא קולט את דבר המאכל בעודו באוויר והוא גם אוכל אותו, לעומת עוף טהור שמניח קודם את הגרגיר בארץ ורק אחר כך אוכלו.

רמז יש בדברי התלמוד הללו, שהמהירות והבהילות לבלוע מיד בקליטה מן האוויר, זהו סימן טומאה. רק אם מניחים את הגרגיר בארץ ואז בולעים, זהו סימן טהרה.

על האדם לא לבלוע דברים באוויר, אלא קודם להתיישב בדעתו, "לנוח על הארץ" ורק אז לקבל החלטות.

מה שמייחד את האדם על פני שאר בעלי החיים, הוא העובדה שהוא ניחן בשכל ובינה, וכפי שכותב רש"י על הפסוק: "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" – "להבין ולהשכיל" (רש"י בראשית א, כו). אם אדם פועל מתוך בהילות והוא אינו משתמש במידת ההבנה וההשכלה, הוא אינו בגדר אדם.

כדאי לחכות לבוקר.

נקודה למחשבה.