גסות הרוח ובגדי האדם

בפרשת השבוע יש את הדינים של הנגעים הבאים על האדם, בין נגעי גוף, בין נגעי הבגד ובין נגעי הבית.

בענין הנגעים, ידוע מה שכתוב בכמה מקומות שנגעי האדם באים על עוון לשון הרע ונגעי הבית בא על צרות העין, אך נביא את דברי הכלי יקר בענין נגעי הבגדים שעליהם לא כתוב על מה הם באים.

בראשית דבריו מקדים הכלי יקר שנגעי הבגדים והבגדים ללא ספק אינם מגיעים בדרך הטבע, שהרי אין בהם דם וליחות שגורמים לעיפוש וכדומה. אלא על כרחך צריך לומר שמגיעים בדרך לא טבעית על צד העונש, כמו נגעי הגוף שהם לא בדרך הטבע ומצד עונש.

והסיבה שנראה לומר שנגעי הבגדים מגיעים הם בגלל גסות הרוח, כי הרי דרך העולם להתכבד ולהתהדר בבגדי כבוד, וכמו שמבואר בגמרא במסכת שבת [קי"ט.] שכוונת הפסוק "לקדוש ה' מכובד" – כבדהו בכסות נקיה, ולכן דין הבגד הנגוע הוא בשריפה, כיון שכל המתגאה נידון באש (כמו שהאריך הכלי יקר באריכות בביאור הפסוק בפרשת צו [ו', ב'] "היא העולה על מוקדה"), כי זוהי טבע האש – לעלות למעלה.

ומצד שני גם מובן למה הטהרה של הבגד הוא על ידי מים – כיבוס: משום שהמים הם הדבר המסמל ביותר את השפלות, שהם יורדים ממקום גבוה למקום נמוך, וזוהי הטהרה של אדם גס רוח – שיהיה שפל רוח ויכניע את עצמו.

ועל פי זה מסביר הכלי יקר למה בפסוק מוזכר רק בגדי צמר ופשתים ועור ולא בגדי משי, מכיון שמשי עשוי מתולעת שני, והרי התולעת מרמזת על הענווה, כמו שמבואר בפרשה הבאה שטהרת המצורע היא על ידי באזוב ושני תולעת המסמלים את הענווה, ולכן אין הנגע מצוי בבגדי שני תולעת.

והדברים האמורים מהווים עבורינו מוסר השכל עצום, בכח האדם להשפיע במעשיו על בגדיו, ומצד שני בכח הבגדים להשפיע על מעשי האדם, שהרי האדם שהוא גס רוח, גורם לצרעת שתבוא על הבגדים, שלפעמים הם עצמם גרמו לו להיות גס רוח, אך ברגע שהאדם לובש בגדי משי העשויים מתולעת, זה גורם לאדם להיות שפל רוח.

דבר זה יתן לנו נקודה למחשבה לחזק את דרכינו, ולהשתדל כמה שיותר להיות שפל רוח ולקבל כל אדם באשר הוא ולא להתגאות עליו, וגם אם אדם רוצה להרגיש מעל מישהו, הוא חייב לעשות זאת על ידי שדורך עליו, אלא שיגביה עצמו בתורה ובמצוות.