לימדו לשתוק

"אני חושב משמע אני קיים", זהו משפט פילוסופי של הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט (בן המאה ה-17), המבטא את הרעיון, שבשונה מחמשת החושים העלולים לתעתע, החשיבה של האדם מעידה יותר מכל על קיומו.

בין אם נסכים עם אמירה זו ובין אם לאו, אלפי שנים לפני דקארט, ולהבדיל בין הקודש לבין החול, היהדות מייחסת חשיבות רבה ל"עולם" המחשבה, וכפי שנראה מיד, שעולם המחשבה גבוה הרבה יותר מאשר עולם החושים. ידועה אמרתו של הרב אליהו דסלר: "האדם הוא המחשבה" (מובא בספר "שפתי חיים" מועדים ג, עמוד ה).

נרחיב מעט בעניין:

האדם בא לידי ביטוי במעשה, בדיבור ובמחשבה.

כיוון שאנו חיים בעולם החושים, אנחנו מעריכים כל דבר בעיקר לפי איך שאנחנו משיגים אותו בחושים שלנו. לכן, אצל רבים מאתנו, מדרג החשיבות הוא כך: מעשה, דיבור ומחשבה.

המעשה הפיזי ניתן לראיה, לשמיעה ולמישוש, לכן המעשה נחשב אצלינו מציאות ממשית, הרבה יותר מאשר הדיבור, שרק חוש השמיעה מרגיש בו. אי אפשר לראות את הדיבור, להרגיש אותו או לטעום אותו, ולכן הוא נתפס בעיננו פחות מציאות מאשר מעשה. המחשבה – אינה ניתנת אפילו לשמיעה, וכל שכן לא להבחנה של שאר החושים, לכן עבורנו היא כמעט מחוסרת חשיבות.

רוב מערכות החוק בעולם, שמות דגש יותר על העבירה בפועל מאשר על מחשבות, הרהורים או דיבורי עבירה.

היהדות אומרת, שבמובן מסוים, ההיפך הוא הנכון. ההשלכות של הדיבור גבוהות יותר מאשר של המעשה, והתוצאות של המחשבה גבוהות יותר מאשר של הדיבור (מרחיב בעניין רבי חיים מוולוז'ין, "נפש החיים" שער א, ו, בהגהה, ובפרק יג).

חכמים קובעים: "הרהורי עבירה קשים מעבירה" (יומא כט ע"א), "האומר בפיו חמור מן העושה" (משנה ערכין ג, ה) ועוד.

מבלי להיכנס יותר מידי לעומק העניין, הרעיון העומד מאחורי הדברים הוא, שכיוון שהמחשבה היא רוחנית, היא הרבה יותר עוצמתית משום שהיא מסוגלת לחדור לכל מקום, בשונה ממעשה חומרי שהוא הרבה יותר מוגבל. אולם כאמור, לא נכנס במסגרת זו לעניין.

בשורות הבאות, נעסוק מעט בעניינה של הדרגה השניה – בחשיבות הדיבור.

פרשת 'תזריע' והפרשה הבאה אחריה, עוסקות ברובן בהשלכות העוצמתיות של דיבור שלילי. הפרשות עוסקות בדיני האדם המצורע. נפתח בדבריו הנפלאים של הרמב"ן, בפסוק העוסק בצרעת הבגד – "זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים. אבל בהיות ישראל שלמים להשם, יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועוון, יתהווה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו" (רמב"ן, ויקרא יג, מז). נבאר את דבריו.

נגעי הצרעת אינם באים בנסיבות טבעיות חומריות, אלא בנסיבות רוחניות בלבד! כשעם ישראל היה במצב רוחני מרומם וכשהם היו שלמים ויראים, הקדוש ברוך הוא פתח איתם "ערוץ תקשורת" ישיר, ששיקף את מצבם הרוחני האמיתי. כשאדם מישראל לא נהג כפי שראוי לנהוג מבחינה מוסרית, הקדוש ברוך הוא, מתוך רחמים ואהבה, הדליק לו "נורית אזהרה" – בצורת נגעים בביתו או בגופו, כדי שיידע שמשהו לא כשורה איתו, וכך יידע האדם שעליו לשפר את דרכיו.

נצטט את דבריו של רבי ירוחם ממיר, בספרו "דעת תורה" (עמוד פח): "כשאדם רואה אלה המראות המשונות וכן כל הנגעים כי יהיו באדם, הלא עליו להתבונן בהם, ולהסיק כי יש כאן משא ומתן שמנהלים איתן מן השמים, השם הוא כאן המדבר איתו, להעיר אזנו על עברות שבידו". בהמשך הוא מוסיף (עמוד פט): "הוא סוד כל עניין הנגעים… הכול רק "הצלפת שוט, משיכה במושכות", לעוררך להקיצך וללמדך, להכיר כי מדברים עמך, להורתך כי מלמדים את הדרך תלך בה".

עונש הצרעת בא בין היתר כתוצאה מעוון לשון הרע, כך קובעים חכמים. כהוכחה לכך ניתן לראות את פרשת מרים הנביאה, שהצטרעה מיד כאשר דיברה לשון הרע על משה (במדבר יב, טו), ואת דברי התורה על משה רבינו, שהוא קיבל צרעת בידו מיד כאשר דיבר לשון הרע על ישראל (שמות ד, ו).

גם הרמב"ם מתייחס לעניין זה וכותב כך – "וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו התורה צרעת, אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע" (הלכות טומאת צרעת, פרק טז, י). זאת אומרת, נגע הצרעת בא בעיקר לאדם שדיבר לשון הרע על חברו, במידה כנגד מידה. כך כותב התלמוד (ערכין טז) – "מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה? הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה בדד ישב".

אדם יכול לחשוב לעצמו – מה כבר עשיתי? רק דברתי לשון הרע, רק דברתי דברי רכילות, מה כבר קרה? אולם לא! התורה מלמדת את האדם שיש לדיבורו כוח עוצמתי, וכשהדיבור הוא רע, ההשלכות חמורות.

רבי יצחק עראמה בספרו "עקידת יצחק" על פרשה זו, עושה סקירה מקיפה, והוא מראה כיצד לאורך כל התורה מודגש עניין זה של זהירות בדיבור.

הפעם הראשונה מופיעה בפרשת בראשית, בחטא עץ הדעת. הנחש הקדמוני "הוציא דיבה" על בורא עולם באומרו: "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג, ה). הנחש הוציא דיבה על הבורא בכך שהוא אמר לחווה שאלוקים אסר עליכם לאכול מעץ הדעת, משום שהוא רוצה למנוע ממכם מלהיות חכמים כמוהו. כתוצאה מדיבור זה, חווה התפתתה, והאנושות כולה סובלת מכך.

גלות וירידת בני ישראל למצרים התגלגלה בעקבות הוצאת הדיבה של יוסף על אחיו: "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" (בראשית לז, ב). בספר שמות, משה מגיע למסקנה נחרצת, שהסיבה שבני ישראל עדיין נתונים תחת עול המצרים, היא רק בגלל שיש ביניהם בעלי לשון הרע – "וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר" (שמות ב, יד), וכפי שרש"י כותב שם – "דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין (מספרי לשון הרע). אמר, מעתה, שמא אינם ראויין להגאל…. נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות, להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך (בגלל לשון הרע שבידם)".

גם פרשת קדושים שספר ויקרא "עמוסה" באזהרות מפני דיבור בעל תוכן שלילי.

ספר במדבר מספר את מעשה מרים הנביאה – אחות משה ואהרן, שדברה לשון הרע על משה והיא נענשה בצרעת (במדבר יב, טו). התורה אף מייחדת מצווה תמידית על זכירת מעשה זה –  "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה השם אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם, בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאֵתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (דברים כד, ט), כדי שאדם יזכיר לעצמו בתמידיות את הנזק העלול להיגרם לו באם לא ישמור על פיו.

בני ישראל התעכבו במדבר ארבעים שנה בעקבות חטא המרגלים המפורסם, בו המרגלים הוציאו את דיבת הארץ רעה, וכפי שמרחיבה התורה בספר במדבר.

בספר דברים כותבת התורה: "אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר" (דברים כז, כד), ואין לך הכאה בסתר יותר מלשון הרע (רש"י שם), וכפי שאמר ירמיהו: "לְכוּ וְנַכֵּהוּ בַלָּשׁוֹן" (יח, יח).

רבי יצחק עראמה מביא מקורות נוספים, אולם אנו נסתפק במה שהבאנו. העולה מכל המקורות הנ"ל הוא, שחטא הלשון הינו חטא חמור ביותר, ותוכיח על כך ההיסטוריה.

האמת היהודית אומרת, שיותר ממה שאנו רואים במוחשיות את תוצאותיהם השליליות של דיבורים רעים, יש את ההשלכות בעולם הרוחני, אשר אינו נתפס בעין אדם בעל בשר.

שורשי עוון לשון הרע הם שניים: א. חוסר היכולת של אדם להעסיק את עצמו בשעות הפנאי בדבר שראוי לו כאדם לעסוק בו. ב. נפש של אדם רדוד, השואף להתכבד בקלון חברו ושש לציין חולשה או חטא של רעהו, כשהוא בעצמו מתייצב כמי שנקי ממנו.

נצטט את דבריו המדהימים של רבי שמשון רפאל הירש:

"אתם בני ישראל ובנות ישראל החפצים לאמץ לבכם לחיות חיים הראויים לשם ישראל, ראשית דבר התחזקו, התרחקו ומלטו נפשכם מן העוון הזה! היו אדונים ללשונכם! קדשו לשונכם רק לדברים המוסיפים חכמה, הבנה, ברכה ושלום ודברי אלוהים חיים. ובמקום שאינכם יכולים לקיים שיחה מעין זו  – יפה לכם השתיקה. לִמדו לשתוק, ואם ירחיקו אתכם כאנשי שיחה משעממים מפני שלשונכם אינה רהוטה להשתעשע בהבלי העולם, להטיל דופי בחבריכם ולהתבדח על חולשות ומומים של הזולת, מוטב שתהיו אנשי שיחה משעממים, מלהמית כבוד ושלום של בני אדם לשם בידור ושעשוע באירועים חברתיים. וכדי שלא תיכשלו לספר לשון הרע על זולתכם, הימנעו בכלל לדבר עליו בחברה, אפילו דברים בשבחו. שכן סתם דיבור של מה בכך, לא יזכה לתשומת לב של בעלי נפש שפלה, אבל אם תספרו במעלת חברכם, תעוררו את מידת הקנאה וצרות העין שלהם, וזה יגרום להם למצוא אין סוף חסרונות באדם שסיפרתם בשבחו" (חורב).

נניח כאן את דבריו המדהימים של הרב אליהו דסלר, והמעוניין מוזמן להתעמק בהם:

"מנקודת ראות החושים – המחשבה היא דמיון.

מנקודת ראות הפנימיות – הכרת החושים היא דמיון.

מנקודת ראות כלליות הבריאה – הפנימיות הפרטית היא דמיון.

מנקודת ראות ההתבטלות להקדוש ברוך הוא – הבריאה הכללית המאוחדת היא דמיון" (מכתב מאליהו ג, עמוד 290).

העולם גדול הרבה יותר מאשר איך שהוא נתפס בחושים המוגבלים של בני האדם, והקדוש ברוך הוא מעביר לנו בתורתו את המסר הברור הזה –

לימדו לשתוק!